# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1372/62/2/

וזה בחינת נפילת אפים אחר התפלה, שאז הוא תכלית היחוד, בחינת אחדות הפשוט שנתגלה כנ"ל. וענין הנפילה - שצריכין לפל על פניהם, ואיתא בכתבים, שהוא נפילה ממש, שמפילין עצמן אז למדרגות התחתונות כמובא (פרי־עץ־חיים נפילת אפים פרק ב), עין שם, הוא, כי בחל שהוא בחינת עולם הזה, אי אפשר לנו להכלל בקדשת היחוד בבחינת אחדות הפשוט כי אם על־ידי נפילה וירידה שהוא תכלית העליה, וכמובא בדברי רבנו, נרו יאיר (בלקוטי תנינא סימן יב) ענין תכלית העליה באר היטב, עין שם היטב. והכלל, שכשנופלין, חס ושלום, למקומות הנמוכים מאד, ואז מבקשין ומחפשין 'איה מקום כבודו', וזהו בחינת תכלית העליה, כי 'אי"ה' הוא קדשה העליונה, עין שם היטב.

וזה בחינת נפילת אפים, שבשעת הנפילה והירידה אזי דיקא הוא תכלית היחוד, בחינת תכלית העליה, כי בחינת 'איה' שהיא הקדשה העליונה, הוא בחינת אחדות הפשוט דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, שזה בחינת 'איה' וכו', ולבחינת קדשה עליונה זו צריך להיות בחינת ירידה שהיא תכלית העליה.

וזה שאומרים ודוי קדם נפילת אפים - כי נפילה וירידה זו שהוא תכלית העליה הוא בחינת תשובה, כמבאר שם, כי זה עקר התשובה כשמבקשין ומחפשין 'איה מקום כבודו', כמו שכתוב שם. וזהו בחינת שלש עשרה מדות שאומרים אז - שהם שלש עשרה תקוני דיקנא הנמשכין מ'אריך אנפין', שהוא בחינת 'כתר', בחינת 'איה', כידוע (פרי־עץ־חיים שבת פרק כ).

ועל־כן אין נפילת אפים כי אם בחל, אבל בשבת ויום־טוב אין נופלין על פניהם. כי בשבת ויום־טוב אזי הוא עצם ההתגלות אחדות הפשוט, ועל־כן אין צריכין אז ירידה בשביל העליה. רק בימי החל שהם בחינת עולם הזה, בחינת פעלות משתנות, ואפלו התפלה של חל היא גם כן בבחינת פעלות משתנות, כי מתפללין שלש עשרה ברכות אמצעיות שהם משנים זה מזה, ועל־כן כשרוצים להכלל בבחינת אחדות הפשוט, אי אפשר לבוא לעליה זו כי אם על־ידי בחינת ירידה שהיא תכלית העליה כנ"ל, ואז נכללין כל הפעלות משתנות בבחינת אחדות הפשוט, שזה בחינת נפילת אפים כנ"ל. אבל בשבת ויום־טוב שהם בחינת עולם הבא, שבהם עצם ההתגלות אחדות הפשוט, בחינת (זכריה יד, ט): "ביום ההוא יהיה ה' אחד" וכו', ועל־כן אז נכללין כל ברכות האמצעיות בברכה אחת, שאין מתפללין רק ברכה אחת באמצע, ועל־כן אז אין צריכין לנפילה וירידה, דהינו נפילת אפים, כי הנפילה והירידה הוא רק כדי לעלות לעליה, דהינו לבחינת קדשת שבת שהוא בחינת אחדות הפשוט, ועל־כן בשבת ויום־טוב בעצמו אין צריכין לזה כנ"ל.

וכן בכל יום שיש בו איזה תוספת קדשה, וכל תוספת קדשה נמשך משבת שהוא כלליות הקדשה, ומאחר שיש בו בחינת התגלות קדשת שבת, על־כן אין צריכין לנפילה וירידה, ועל־כן אין בו נפילת אפים. וזהו בחינת הימים שאין נופלין בהם על פניהם, כמבאר בשלחן ערוך (ארח חיים סימן קלא, סעיפים ו-ז):