# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1372/65/19/

וכל זה בימי החל שאומרים בהם תחנון, אבל בשבת ויום־טוב ושאר הימים שיש בהם איזה תוספת קדשה שהוא בחינת קדשת שבת ויום־טוב, אין אומרים בהם תחנון כלל, כי אז נתעורר אהבה גדולה כל כך עד שאין צריכין להתודות ולהתביש כלל, וגם אין צריכין אז לירד לעולמות התחתונים להעלות הניצוצות משם, כי הכל נתתקן ממילא על־ידי רבוי החסד והאהבה שנמשך אז ביותר ויותר, מחמת שיש אז תוספת קדשה שהוא בחינת קדשת שבת, שאז עקר הארת הנקדה שמאיר בששת ימי החל כנ"ל. כי אף־על־פי שאמרנו למעלה, שבעת שהשם־יתברך מעביר חרפתנו אז אנו צריכין להתביש ביותר, כמבאר בכמה פסוקים כנ"ל, אבל זה לא יהיה לעולם, חס ושלום, כי בודאי בגמר התקון לגמרי ב'יום שכלו שבת' (סנהדרין צז), בודאי אז לא נתביש כלל, כמו שכתוב (צפניה ג, יא): "ביום ההוא לא תבושי מכל עלילתיך" וכו', וכתיב (יואל ב, כו): "ולא יבשו עמי לעולם". ועל זה מרמזין הימים שאין אומרים בהם תחנון, כי נמשך בהם קדשת שבת ביותר שמרמז על סוף גמר התקון, שאז תתבטל הבושה לגמרי כנ"ל, ועל־כן אין בהם נפילת אפים כלל, וכנ"ל: