# כה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1372/65/25/

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, שעקר החרבן היה על שלא ברכו בתורה תחלה, כמו שאמרו (נדרים פא.): "על מה אבדה הארץ" וכו' (ירמיה ט, יא) - 'דבר זה שאלו וכו', מאי "ולא הלכו בה"? שלא ברכו בתורה תחלה'. כי כשאין מברכין בתורה, אף־על־פי שעוסקין בתורה, בזה מראין שאין התורה חשובה בעיניהם ואין מחיין עצמן בה בכל עת ורגע, רק היא אצלם כמו נימוס ודת, חס ושלום, כמו שארי נימוסים ודתי העובדי כוכבים, שזהו בחינת חטא העגל שאמרו (שמות לב, א): "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", שבקשו עבודה־זרה כדי שיהיה להם מי שילך לפניהם, כי זה היה עקר חפצם שיהיה להם מי שילך לפניהם ויוליכם באיזה נימוס ודת כדי שלא יהיו בולעים איש את רעהו, אבל לא הסתכלו על התכלית האחרון הנצחי כלל, ועל־ידי־זה נכשלו בעבודה־זרה, כי אז היה היצר הרע של עבודה־זרה בעולם. וכמו כן עכשו אף־על־פי שאין עובדים עבודה־זרה, כי הרגו היצר הרע של עבודה־זרה (יומא סט:), אבל אף־על־פי־כן עדין יש כמה כופרים בעולם שהולכים בדרכי האפיקורסים, שרוצים להשוות, חס ושלום, תורת משה כשאר נימוסי הדתות, רחמנא לצלן, ואומרים מה שאומרים - טעמים של הבל ושטות על מצו‍ת תורתנו הקדושה, כאלו כלם על־פי שכל אנושי חס ושלום בשביל לקים נימוס המדינה, כידוע דבריהם הרעים והמרים, וזהו בחינת פגם העגל כנ"ל.

וזהו בחינת: 'שלא ברכו בתורה תחלה', כי אלו הכתות בודאי אינם מברכים על התורה, מאחר שאצלם התורה שוה לשאר הדתות והנימוסים, חס ושלום. כי עקר ברכת התורה הוא: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו - שמה שנתן לנו את התורה, בזה בחר בנו מכל העמים והבדילנו מהם לגמרי, כי נימוסיהם ודתיהם הוא רק על־פי שכל אנושי בשביל חיי שעה של זה העולם, וגם זה אינו בשלמות ואין לו קיום כלל, כי על־פי דתיהם ודרכיהם אינם מפרישין את האדם אפלו מדברים שבין אדם לחברו, מאחר שאינם מסתכלין על התכלית האחרון, ואינם מתיראין מענשים של אחר מיתה רק מתיראין מאימת מלכות, על־כן אם יוכל לעשות גזלות ורמאות שלא יודע למלך ושופטיהם - עושים כל מה שיכולין לעשות, כנראה בחוש.

אבל אותנו בחר השם־יתברך מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אשר היא חיינו וארך ימינו לעולמי עד ולנצח נצחים. כי עקר כל מצו‍ת תורתנו הקדושה הוא בשביל התכלית האחרון, ואפלו המצו‍ת שבין אדם לחברו יש בהם סודות עמקים ורזין גדולים מאד עד אין סוף ואין תכלית, וכלם בשביל התכלית האחרון למען ייטיב לנו לעולם שכלו ארך וטוב, ועל זה מורה ברכת התורה שאנו מברכין 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' וכנ"ל.

ואנו מסימין: 'נותן התורה', דהינו שהשם־יתברך נותן התורה בכל יום מחדש, כמו שכתוב (דברים ו, ו): "אשר אנכי מצוך היום", ודרשו רבותינו ז"ל: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', כי התורה עמקה ורחבה מני ים וכו', ובכל יום נמשכת עלינו בהתחדשות נפלא. וגם בזה נבדלת תורתנו הקדשה מדתי שאר האמות להבדיל, כי אצל דתיהם שהם חק המלכות לתקון המדינה אין שיך התחדשות בכל יום, כי כבר נתן הדת מאיזה טעם שהוא על־פי שכלם - לא כן תורתנו הקדושה שהיא אחדותו יתברך אשר אין חקר לתבונתו, ודבריו חיים וקימים נאמנים ונחמדים לעד וכו', כי הם באר מים חיים נובעים בכל עת ורגע מאחר שכלולים בו יתברך, והם מחיין ומקימין כל העולמות עם כל אשר בהם בכל עת ורגע, והם מתחדשים בכל יום ובכל עת ובכל שעה.

ועל־כן אנו מברכין 'נותן התורה', כי הוא יתברך נותן התורה בכל יום מחדש, כי בכל יום ועת מסבב השם־יתברך סבות בתחבולותיו להכניס קיום התורה בעולם, ושולח לנו צדיקים אמתיים שמחדשין בכל פעם חדושין דאוריתא אמתיים. ואפלו מי שאינו בר הכי לחדש חדושין, אף־על־פי־כן בכל פעם שנתעורר מחדש לקים התורה זהו גם כן בחינת קבלת התורה מחדש, כי עקר הוא קיום התורה, כי 'לא המדרש עקר אלא המעשה'. ועל־כן על־ידי ברכת התורה אנו ממשיכין עלינו קבלת התורה מחדש. וזהו תקון שבירת הלוחות שפגמו בנתינת התורה וכנ"ל.

ועל־כן על־ידי 'שלא ברכו בתורה תחלה', על־ידי־זה נחרב הבית־המקדש ששם עקר הנקדה הקדושה כנ"ל, שעקר חרבנו היה על־ידי חטא העגל שעל־ידי־זה נשתברו הלוחות, שמאז נגזרה הגזרה הזאת. כי הלוחות נשברו בשבעה עשר בתמוז, שאז נגזר החרבן שהתחיל בשבעה עשר בתמוז, אך על־ידי ברכת התורה שממשיכין על עצמן קבלת התורה מחדש מתקנים זאת כנ"ל, ועל־כן על־ידי שלא ברכו בתורה תחלה ופגמו בזה, על־כן נחרב הבית וכנ"ל. ועל־כן צריכין לברך על התורה בצבור אף־על־פי שכבר ברך בבקר, כי עקר בחינת קבלת התורה מחדש לתקן שבירת הלוחות הוא על־ידי קריאת התורה בצבור, וכנ"ל: