# כט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1372/65/29/

ועל־כן בכל יום שיש בו תוספת קדשה קוראים קרואים ביותר, דהינו בראש חדש שיש בו מוסף - ארבעה, וביום טוב שיש בו בטול מלאכה - חמשה וכו' (מגלה כב:). כי כל מה שנתוספין הקרואים יכולין לקבל אור הנקדה ביותר, כי אלו הקרואים בתורה מאירין הנקדה בכל השומעים.

ועל־כן צריכין להטות אזנו ולבו היטב לשמע קריאת התורה ושלא להסיח דעתו, חס ושלום (רמב"ם תפלה יב, ט; זהר ויקהל רו.), מכל שכן וכל שכן שלא לשוח אז, כי גדול עו‍נו מנשא, רחמנא לצלן, רחמנא לשיזבן, כי על־ידי ששומעין קריאת התורה ממשיכין על עצמו הארת הנקדה מהתורה, שבזה תלויים כל תקוני העו‍נות והתאו‍ת שבאים משבירת כלים, שמתתקנים על־ידי אור הנקדה כנ"ל שהוא תקון כל העולמות, כידוע שתקון כל העולמות הוא על־ידי תקון שבירת כלים.

וכל מה שנתרבין הקרואים לתורה מאירה הנקדה יותר, כי בכל אחד ואחד מישראל יש בו נקדה טובה מיחדת, ועל־כן כל מה שמתרבין הקרואים יכולים להאיר הנקדה בישראל משרשה שבתורה, כפי תוספת הנקדה שבכל אחד מהקרואים שנתרבה.

ועל־כן בראש חדש קורין ארבעה מחמת שיש בו קרבן מוסף, כי הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש על־ידי הכהן, היה להכניע ולבטל תאוות הבהמיות שהם בחינת אהבות הנפולין, על־ידי הנקדה שהאירה בבית המקדש כנ"ל. ועל־כן ביום שיש בו מוסף כגון ראש חדש וחל המועד מאירה הנקדה ביותר, על־כן מוסיפין בהם הקרואים כדי להמשיך על־ידם הארת הנקדה ביותר כנ"ל.

וביום־טוב שיש בו בטול מלאכה קורין עוד יותר, דהינו חמשה, כי בטול מלאכה זה בחינה שמאירה בהם ביותר קדשת שבת, שאז בטלים כל המלאכות שהם מזהמת הנחש שכחו מהקלפות משבירת כלים, שעל־ידי־זה נגזר (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה, בזעת אפך" וכו', שמשם כל היגיעות של כל הל"ט מלאכות. כי מחמת שעל־ידי חטא אדם הראשון גרם ביותר שבירת כלים, כידוע, על־כן צריכים כל הל"ט מלאכות, כי כל המלאכות הם בחינת תקון שבירת כלים, שצריך האדם להתיגע בל"ט מלאכות, לתקן ולגמר כל הדברים שהוא בחינת תקון כלים, הינו לתקן בחינת שבירת כלים שגרם אדם הראשון בחטאו. ועל־כן עקר התקון על־ידי מלאכת המשכן שהיה בו כל הל"ט מלאכות, כי המשכן הוא בחינת הבית־המקדש ששם עומד הארון עם הלוחות ששם עקר הארת הנקדה, שעל־ידי־זה עקר תקון שבירת כלים כנ"ל.

ועל־כן צריך האדם לזהר כשעוסק במלאכה או במשא ומתן שהכל כלול בל"ט מלאכות, שיעשה המלאכה ועסק המשא ומתן בקדשה גדולה על־פי התורה, כדי שיוכל להמשיך הארת הנקדה בתוך המלאכה והמשא ומתן, שעל־ידי־זה עקר תקון הכלים כנ"ל. ואז כל מלאכתו ומשא ומתן שלו בבחינת מלאכת המשכן, [כמבאר במקום אחר, שהמשא ומתן והמלאכות צריכים לקדשם שיהיו בבחינת מלאכת המשכן, עין שם בסימן י"א לקוטי חלק א' (אות ד)].

אבל בשבת בטלים כל הל"ט מלאכות, ואפלו מלאכת המשכן אינו דוחה שבת. כי שבת היא עצם הנקדה, שעל־ידי־זה עקר התקון של כל הכלים. ועל־כן אז הוא שביתה וניחא, כי הנקדה קביעא וקימא. ועקר תקון הכלים שבכל ששת ימי החל הוא על־ידי המנוחה והשביתה של שבת, שעל־ידי־זה מאירה הנקדה בכל ששת ימי החל שכלם מקבלים חיותם משבת, כידוע, הינו מהנקדה שעקר הארתה בעצם הוא בשבת וכנ"ל.

וכל הימים טובים שיש בהם בטול מלאכה הם סמוכים וכלולים ביותר בשבת, ועל־כן יום טוב נמי אקרי שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י מנחות ד"ה רגל; תוספות ביצה יח.). ועל־כן קורין בהם גברי ביותר - להאיר בהם הנקדה ביותר על־ידי רבוי הקרואים, כי ביום טוב מאירה הנקדה ביותר, כי הוא כלול ביותר בבחינת שבת, שעל־כן יש בו בטול מלאכה כנ"ל: