# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1408/62/

מכרו תבה יקנו מטפחת, עין שם (בשלחן ערוך ארח חיים סימן קנג סעיף ב'). אבל להפך לא, מעלין בקדש ולא מורידין (שם סימן קנד סעיף ג'). תשמישי קדשה נגנזין, תשמישי מצוה נזרקין (שם סימן כא סעיף א').

כי הירידה היא תכלית העליה כמובא, וכמבאר היטב בדברי רבנו, נרו יאיר (בסימן יב בלקוטי תנינא) על פסוק (בראשית כב, ז): "ואיה השה לעולה", שכשיורד ונופל, חס ושלום, למדרגות התחתונים מאד, רחמנא לצלן, לבחינת מקומות המטנפים, ומתחיל לבקש אותו יתברך 'איה מקום כבודו', מחמת ששם נסתר ונעלם מאד הוא יתברך, ובזה בעצמו הוא חוזר ומדבק עצמו אליו יתברך, כי מקומות אלו מקבלין חיות מבחינת 'איה', שהוא הכבוד העליון, עין שם היטב היטב, כי הוא ענין דק ועמק.

והנה הירידה לצרך העליה הוא רק בעולם הזה, שהוא עולם העשיה, שהוא מלא קלפות, שאי אפשר לעלות כי אם על־ידי ירידות, כי בלא זה יהיה עליו קטרוגים רבים ומניעות רבות, על־כן צריך דיקא לירד למדור הקלפות, להכניעם במקומם, ולמצא שם דיקא אותו יתברך, בבחינת 'ירידה תכלית העליה' כנ"ל, ואז עולה לבטח בלי מונע. אבל לעתיד לבוא שיהיה כלו קדש, ואת רוח הטמאה יעביר מן הארץ ויתבטלו כל הקלפות, אז יעלו מדרגא לדרגא מחיל אל חיל בלי ירידה, וכמובן במאמר: 'רבי יוחנן משתעי: 'חזינא כורא דאפיק רישיה ממיא ודמיא עיניו כתרי סהרי' וכו', עין שם היטב (בסימן טז). והכלל היוצא משם, שמה שצריך הצדיק לבטל מדבקותו הוא רק בעולם הזה, מחמת 'עננין דמכסין על עינין', כדי שלא יתגברו, חס ושלום ויתבטל מכל וכל. אבל לעתיד לבוא שיתבטלו העננין וכו', אז לא יצטרך לבטל מדבקותו וכו', עין שם. וכל זה הוא בעצמו ענין ירידה לצרך העליה, כי כשהצדיק מבטל מדבקותו ואזי הוא בבחינת 'סהרא' כמבאר שם, זהו ירידה אצלו, אבל הוא לצרך העליה, כי אחר־כך נתחדש שכלו ומשיג יותר מבתחלה. וכל זה אינו נוהג רק בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא יתבטלו העננין ולא יצטרך לירידה, כנ"ל.

וזה בחינת 'מעלין בקדש ולא מורידין' - כי תשמישי קדשה הם רמז על בחינת עלמא דאתי, שיהיה כלו קדש כלו טוב, ועל־כן נאמר בהם 'מעלין בקדש ולא מורידין', כי שם הוא העליות בלי ירידות כנ"ל.

וזהו בחינת: תשמישי מצוה - נזרקין, תשמישי קדשה - נגנזין. כי תשמישי מצוה הם בחינת 'מלכות', כמו שכתוב (תהלים קיט, קעב): "כל מצו‍תיך צדק", ו'צדק - מלכותא קדישא' (תקוני זהר בהקדמה דף יז.), ובבחינה זו יש עליות וירידות, כי לפעמים נקטן ונתצמצם בחינת ה'מלכות' ויורד למדרגות התחתונים ואפלו במדור הקלפות, בסוד (תהלים קג, יט): "ומלכותו בכל משלה", וזהו בעצמו בחינת 'איה' שמחיה מקומות אלו, בסוד "אני ראשון ואני אחרון" (ישעיה מד, ו). כי 'מלכות בראש ומלכות בסוף' (עץ חיים שער כה, דרוש ו'), הינו שבחינת 'מלכות' שרשה ב'כתר' שהוא בחינת 'איה', כי 'סוף מעשה במחשבה תחלה' (בפיוט 'לכה דודי'). וכשהמלכות בהסתרה וקטנות גמור עד שמלבש במקומות כאלו להחיותם, אזי דיקא הוא בבחינת 'איה', כי אזי נסתלקין המחין שבאין אליו בתוספת, ואין לה רק עצם חיותה שיש לה בסוד נקדה, ושרש חיות הנקדה הוא מבחינת 'איה', כי שם שרשה, כי 'סוף מעשה במחשבה תחלה' וכו' כנ"ל.

נמצא, שמה שכתוב שם בדברי רבנו, נרו יאיר, במאמר 'רבי יוחנן' הנ"ל, שכשהצדיק מבטל מדבקותו הוא בבחינת 'סהרא' - זהו בעצמו בחינת הירידה צרך העליה הנ"ל, כי 'סהרא' הוא בחינת 'מלכות', וכל העליות וירידות הם בבחינת 'מלכות', כי בחינת 'מלכות' עולה ויורד למדרגות הנ"ל להכניעם, ואחר־כך עולה משם, כידוע. וזהו בעצמו בחינת 'איה' שמחיה מקומות האלו, שהוא בחינת שרש נקדות המלכות, כידוע, שעל־ידי־זה הירידה תכלית העליה כנ"ל.

ועל־כן תשמישי מצוה - כשנסתלקין ממצותן נזרקין, כי שם יש בחינת הסתלקות הקדשה לפעמים בעת הירידה כנ"ל, אבל תשמישי קדשה נגנזין, כי הם בבחינת עלמא דאתי, כלו קדש, ואז לא יהיה ירידה כלל, ועל־כן אסור לזרקן כי אין בהם ירידה, רק נגנזין, והגניזה היא בחינת קבורה והעלמה. וכן הדין באמת לקברם וזהו גניזתן, הינו שצריך לגנזן באור הגנוז, שהוא אור אין סוף ברוך הוא, ששם הוא סוד קבורת תלמידי חכמים, ושם הוא גניזתן, כי הקדשה נכללת בקדשה העליונה עד למעלה מעלה וכו', וזהו בעצמו בחינת 'מעלין בקדש ולא מורידין', כי העליות אלו הם בלי ירידה, כי לעתיד לא יהיה שום ירידה לצרך העליה רק יהיה כלו קדש, כנ"ל.