# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1408/63/

ענין קדשת בית הכנסת ושאר תשמישי קדשה, שכל אלו הדברים שבקדשה תלויים בדעת האדם, כשמזמין הדבר לתשמיש קדשה ומשתמש בו לדבר שבקדשה אזי נתקדש, כמו שכתב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן מב סעיף ג'): 'אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה, לא חילא קדשה, רק אזמניה וצר ביה - אז חילא קדשה, ואסור להוציאו לחלין'. נמצא, שתשמישי קדשה קדשתם חילא על־ידי האדם. וכן קדשת בית הכנסת הכל תלוי בשבעה טובי העיר וכו', כמבאר בשלחן ערוך (ארח חיים סימן קנג, סעיף ז').

כי איתא בדברי רבנו ז"ל (בלקוטי תנינא סימן עח) שעקר קדשת ארץ־ישראל הוא על־ידי בחינת "כח מעשיו הגיד לעמו" וכו' (תהלים קיא, ו) - 'ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו' וכו' (בראשית רבה א, ב), עין שם. ומבאר שם בדברי רבנו ז"ל על פסוק (דברים ג, כג): "ואתחנן" וכו', שזה בחינת כל המקומות שבקדשה, שישראל כובשים לפעמים איזה מקום ומקדשים אותו בקדשת ישראל, והיו יכולים לומר 'לסטים אתם' וכו', אך על־ידי "כח מעשיו הגיד לעמו" וכו', על־ידי־זה יש לנו כח לכבש כל העולם ולקדשו בקדשת ישראל, כי 'ברצונו נתנה להם וברצונו וכו'.

וזה בחינת קדשת בית הכנסת, כי עקר קדשת הבית הכנסת הוא על־ידי בחינת "כח מעשיו" וכו' הנ"ל, שעל־ידי־זה יש לנו כח לקדש כל המקומות שבעולם, כי השם־יתברך ברא הכל וברצונו נתנה לנו, שזהו בחינת קדשת ארץ ישראל, כי גם קדשת הבית הכנסת הוא בחינת קדשת ארץ־ישראל והבית־ המקדש, בבחינת (יחזקאל יא, טז): "מקדש מעט" - 'אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה כט.). וזה בחינת (שמות טו, יז): "מקדש ה' כוננו ידיך", שעקר קדשת המקדש, שזהו בחינת בית הכנסת ובית המדרש כנ"ל - הוא על־ידי בחינת ידים שיש בהם כ"ח [עשרים ושמונה] פרקין, שהם בחינת "כח מעשיו", כמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן מד), שעל־ידי־זה עקר קדשת הבית הכנסת כנ"ל.

ועל־כן בכל תשמישי קדשה לא חל הקדשה עד שישתמש בו, דהינו 'אזמניה וצר ביה' כנ"ל, כי עקר הקדשה הוא בבחינת ידים שיש בהם כ"ח פרקין, שהם בחינת "כח מעשיו", שמשם עקר הקדשה, בחינת קדשת ארץ־ישראל שנמשכת מבחינת כ"ח פרקין כנ"ל. ועל־כן ב עינן שנשתמש דיקא בקדשה, כי השמוש זה בחינת עשיה, בחינת ידים, ואז דיקא חילא הקדשה, כי עקר מה שנמשך קדשה על הדבר הוא מבחינת "כח מעשיו", שמשם נמשך קדשת ארץ־ישראל כנ"ל, שזה בחינת ידים, בחינת כ"ח פרקין כנ"ל.

ועל־כן בעינן 'אזמניה, וצר ביה', דהינו מחשבה ומעשה, כי שרש הקדשה הוא במחשבה, כי מחשבה הוא בחינת 'חכמה', בחינת 'קדש', כמובא (זהר אחרי דף סא.). אבל עקר שלמות הקדשה הוא כשהקדשה נמשכת בידים, בבחינת עבדא, זה עקר מעלת ושלמות הקדשה כשמקשרין העבדא והעשיה אל הקדשה, בבחינת (תהלים קלד, ב): "שאו ידיכם קדש", שעקר שלמות הקדשה הוא בידים, ששם עקר הקדשה, כשמנשאין ומעלין הידים שהם בחינת עשיה אל הקדשה - זה עקר שלמות הקדשה, כי עקר שלמות הקדשה כשנמשך הקדשה גם במדרגה התחתונה, בבחינת עשיה. וזה בחינת שכל התשמישי קדשה חילא קדשתם דיקא על־ידי מחשבה ועבדא, דהינו 'אזמניה וצר ביה' וכנ"ל, אבל הזמנה לבד לאו מלתא היא, כי עקר מעלת ושלמות הקדשה הוא כשנמשכת בעבדא דיקא, בבחינת עשיה.

כי עקר הקדשה הוא בחינת קדשת ארץ ישראל, ועקר קדשת ארץ־ישראל הוא בבחינת "כח מעשיו" וכו', דהינו בחינת אמונה שיודעין שהשם־ יתברך ברא את כל העולם ברצונו, וברצונו נטלה מהם וכו', וזה עקר הקדשה כשיודעין שהכל מאתו יתברך, כי השם־יתברך ברוך הוא נקרא 'קדוש', ותכף כשיודעין שהשם־יתברך ברא הדבר נמשך לשם קדשה. ועקר מעלת הידיעה הוא כשיודעין בעולם העשיה הגשמי מקדשתו יתברך, כי מחמת שצמצם קדשתו עד שברא עולם הגשמי הזה, על־כן נתעלם קדשתו עד שיש כח לבחר בקדשה או להפך, חס ושלום, ועל־כן עקר מעלת הקדשה כשמקדשין עולם העשיה, שזה נמשך מבחינת ידים, בחינת "כח מעשיו", בחינת כ"ח פרקין, שזה בחינת קדשת ארץ־ישראל וכו', וכנ"ל.

וזה בחינת שבעה טובי העיר, שהם ראשי עם, בחינת מחין שמשם שרש הקדשה כנ"ל. ועל־כן נקראין 'טובי העיר', לשון טוב, כי הדעת והמח הוא בחינת 'טוב', כמו שכתוב (משלי יט, ב): "גם בלא דעת נפש לא טוב", כמובא בדברי רבנו ז"ל (בסימן כט), וזה בחינת קדשת ארץ ישראל, בחינת (דברים ג, כה): "ההר הטוב הזה והלבנון" וכו'. כי שבעה טובי העיר בהם תלויה קדשת הבית הכנסת וכל תשמישי קדשה, שהם בחינת קדשת ארץ ישראל.

גם הם מתקנים תקנות ישרות, ומדריכין את העם בדרך הטוב והישר בדרך ארץ, כי הם מנהיגים את העולם שלא יצא אחד חוץ לשורה, ולא יעשה אחד עולה לחברו, רק יתנהגו כראוי בדרך הישר וכו', שכל זה הוא בחינת קדשת ארץ ישראל, בחינת דרך ארץ, כמבאר במאמר 'ואתחנן' הנ"ל. ועל־כן נקראים שבעה 'טובי' העיר, לשון טוב שהוא בחינת מחין כנ"ל, בחינת ארץ־ישראל שנקראת "ההר הטוב" וכו'.

ועל־כן הם 'שבעה' טובי העיר, כי הם ממשיכין קדשת ארץ־ישראל בכל הדברים שבקדשה ובית הכנסת ובית המדרש, ומוציאין אותם מבחינת שבעה עממין שהיתה ארץ־ישראל בתחלה בידם. כי כל הדברים וכל המקומות צריכין לקדש בקדשת ארץ ישראל, ועל־כן צריכים להוציאם מבחינת שבעה עממין, ועל־כן הם שבעה טובי העיר להכניע שבעה עממין, ולקדש כל הדברים שהם תשמישי קדשה וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות - בקדשת ארץ ישראל, בחינת: "ההר הטוב" וכו' כנ"ל.

כי בכל הדברים שבעולם נעלם בהם קדשה, דהינו חיות אלקות, וזה בחינת התורה הנעלמת שהיה מקים את העולם קדם מתן תורה, בחינת דרך ארץ שקדם לתורה, שזהו בחינת הדרך לארץ ישראל, כמבאר כל זה היטב במאמר הנ"ל, ועל־ידי בחינה זו דיקא יכולים לקדש כל הדברים שבעולם ולעשות מחל קדש, כגון כל הדברים שבקדשה או בתי כנסיות ובתי מדרשות שבתחלה היו חל גמור, ואחר־כך עושין מהם קדש - הכל על־ידי בחינה זו, על־ידי בחינת התורה הנעלמת הנ"ל, בחינת דרך ארץ הנ"ל, שזה בחינת "כח מעשיו".

ועל־כן נקרא ארץ־ישראל 'טוב', בחינת: "ההר הטוב" וכו' כנ"ל, כי עקר קדשת ארץ־ ישראל על־ידי בחינת "כח מעשיו", על־ידי שמגלין שהשם־יתברך ברא הכל, ותכף כשנתגלה אלקותו יתברך הוא בחינת 'טוב', כמו שכתוב (תהלים קמה, ט): "טוב ה' לכל" וכו'. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן;