# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1408/64/8/

וזה בחינת (מגלה ט:): 'מעלין בקדש ולא מורידין', ועקר תכלית הקדשה הוא קדשת ספר תורה, כמבאר במשנה (מגלה פ"ג משנה א'), ובשלחן ערוך (ארח חיים סימן קנג סעיף ב'): 'בני העיר שמכרו וכו', מכרו בית הכנסת - לוקחין' וכו', עד 'מכרו ספרים - יקנו ספר תורה, שמעלין בקדש' וכו'. כי עקר הקדשה הוא כשנתבטלין הארציות לגמרי, שזהו בחינת קדשת ספר תורה, שעור הקלף מחבר לאותיות הכתב בחבור חזק לעולם, ועל־ידי־זה נתהפך הקלף לקדשה גמורה של האותיות הקדושים שבספר תורה, כי עקר עלית הקדשה הוא על־ידי הדבור כנ"ל, שזהו בחינת האותיות שבספר תורה, שהם אותיות הדבור, ומאחר שהקלף דבוק באלו האותיות בקשר חזק ובאחדות גדול כל כך, על־כן נתבטל הקלף לגמרי לגבי אותיות הכתב וקונים קדשה גמורה.

ועל־כן הספר תורה וספרים הם מצו‍ת שיש בגופן קדשה, כי גופן קדושים מחמת שמקשרין להאותיות, על־כן הגשמיות שלהם נתבטל לגמרי לגבי הקדשה, עד שאי אפשר לשנות הקדשה עוד לעולם, כמבאר בפוסקים (שלחן ערוך ארח־חיים, סימן קנד, סעיף ג'): שדבר שיש בגופו קדשה אינו משתנה מקדשתו לעולם, כי תשמישי קדשה שבלו צריכין גניזה, אבל הבית הכנסת אף־על־פי שמדברים בו דבורים קדושים של תורה ותפלה, עדין הוא נקרא תשמישי מצוה, כמובא בפוסקים, ויכולין לשנות קדשתו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כמבאר בשלחן ערוך (סימן קנג, סעיף ז), כי אין הבית הכנסת מקשר כל־כך להדבור הקדוש כמו הקלף בהאותיות.

ועל־כן צריך האדם שיקדש עצמו כל כך בדבורי תורה ותפלה עד שיתבטל לגבי הדבור לגמרי כנ"ל, דהינו שיהיה גופו מחבר וכלול בהדבור, כמו הקלף המחבר בהאותיות עד שהקלף עם האותיות הם דבר אחד ממש, כי שניהם יחד הם ספר תורה, כמו כן ממש יהיה הגוף מחבר ונכלל בהדבור עד שיהיה כתוב ונחקק בו היטב, ולא יהיה נכתב ונחקק בגופו שום אות אחר רק אותיות ודבורי התורה, כמו קלף של הספר תורה שאין נכתב בו שום דבר רק אותיות התורה. ואזי זה האדם הוא קדוש בקדשת הספר תורה ויותר, ועליו נאמר (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם", דהינו שהאדם הזה בעצמו הוא התורה, כמובא זה בדברי רבנו ז"ל (בסימן ד' אות ו'), ועל תלמיד חכם כזה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כב:): 'כמה טפשאי שאר אנשי דקימו מקמי ספר תורה ולא קימו מקמי צורבא מרבנן' וכו'. וזה בחינת (משלי ג): "כתבם על לוח לבך", הינו שיהיו דבורי התורה כתובים בו ממש כמו האותיות הנכתבים בספר תורה ממש, כנ"ל.

וזה שנסמך מצות למוד והדבור בדברי תורה למצות כתיבת תפלין [שהוא בחינה אחת עם כתיבת ספר תורה, כי דיניהם אחד], כמו שכתוב בפרשת קריאת־שמע (דברים ו, ז-ט): "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך וכו' וכתבתם" וכו', הינו שהתורה מזהיר את האדם שידבר דברי תורה תמיד ולא ידבר דברים בטלים, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (יומא יט:) על פסוק זה: "ודברת בם" - 'ולא בדברים בטלים', הינו שידבר כל כך דברי תורה בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו, עד שיתבטל הגוף לגבי הדבור לגמרי, עד שיהיה הגוף מקשר ונכלל בהדבור כמו הקלף של ספר תורה ותפלין ומזוזות. וזהו "ודברת בם וכו' וקשרתם וכתבתם" וכו', הינו שתדבר כל־כך בתורה, עד שיתבטל הגוף לגמרי לגבי הדבור, עד שיהיה בבחינת תפלין ומזוזות הנכתבים על הקלף, שהאותיות והקלף שניהם אחד ממש, כן יהיה הגוף מקשר ונכלל בהדבורים הקדושים של התורה עד שיתבטל אצלם לגמרי, כנ"ל.

ובשביל זה מעלין בקדש ולא מורידין - כי צריכין להעלות הניצוצות אל הקדשה מעלה מעלה, כי צריכין ברור אחר ברור עד שיעלו לתכלית הקדשה, שהוא קדשת ספר תורה, ששם הקלף מקשר ובטל לגבי אותיות התורה, שזהו עקר שלמות עלית הקדשה, בחינת שלום ואחדות, וכנ"ל.