# ל

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1408/65/30/

וזה בחינת נטילת ידים קדם האכילה. כי עקר קדשת אכילת ישראל הוא בארץ־ישראל, ששם כל הקדשות, ועקר קדשת ארץ־ישראל הוא בענין האכילה, כי כל המצו‍ת התלויות בארץ הוא בענין האכילה, כגון: תרומות ומעשרות וחלה ובכורים וקרבנות וכו'. ועל־כן עקר הברכה שמברכין על כל המאכלים הוא לברך להשם־יתברך על ארץ־ישראל שנתן לנו, כמו שכתוב (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה" וכו', ומשם אנו למדין גם כל הברכות שלפניה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לה.): 'השתא לאחריו מברך - לפניו מבעיא?', נמצא, שכל הברכות הוא להמשיך קדשת ארץ־ישראל על האכילה, כי משם נמשכין כל הקדשות כנ"ל. ועל־כן כשאיש ישראלי רוצה לאכל לחם, שהוא עקר האכילה, עקר חיות האדם - צריך לראות לקדש את עצמו עד שיהיה נמשך קדשת ארץ־ישראל על מה שאוכל, כי משם עקר קדשת האכילה כנ"ל.

ועל־כן תקנו רבותינו ז"ל לנטילת ידים, שצריך כל אחד לקדש את ידיו במים קדם אכילתו, כי הידים הם כ"ח [עשרים ושמונה] פרקין, שהם כנגד כ"ח אתון דעובדא דבראשית, שהם בחינת "כח מעשיו" [כמובא במקום אחר (בסימן מד)]. ועל־כן צריכין לטהר הידים במים שהוא מצות נטילת ידים, כדי להמשיך מימי החסד שהוא בחינת החסד חנם הנ"ל שבו נברא העולם על־ידי כ"ח אתון, ואז נתגלה שהשם־יתברך ברא את העולם, ונתגלין "כח מעשיו" שהם בחינת כ"ח פרקין דידים שהם בבחינת כ"ח אתון, ועל־ידי־זה נתגלה ונמשך קדשת ארץ־ישראל בכל מקום שהאדם עומד שם, כי עקר קדשת ארץ־ישראל הוא על־ידי "כח מעשיו" שנתגלין ומאירין על־ידי שממשיכין ומאירין החסד שבו נברא העולם, שעל־ידי־זה נתגלה שהכל של השם־יתברך, ו'ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו', וכנ"ל.