# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1408/65/8/

וזה בחינת משא ומתן. וזה לשון השלחן ערוך בסוף הלכות בית הכנסת (בסימן קנו, סעיף א): אחר־כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון וכו', ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עקר אלא עראי ותורתו קבע, וזה וזה יתקים בידו. וישא ויתן באמונה וכו'. ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם וכו', עין שם.

כי כל תקון המשא ומתן הוא על־פי התורה הנ"ל, כי בשעת המשא ומתן אינו עוסק בתורה, והוא אז איש פשוט (דהינו פראסטיק), וכל חיותו וקיומו הוא על־ידי הצדיק הגדול שהוא לפעמים איש פשוט וכו', שעל־ידי־זה ממשיך חיות מבחינת קיום העולם קדם מתן־תורה, שהוא על־ידי החסד חנם, שהוא בחינת התורה הנעלמת, שהוא בחינת העשרה מאמרות שבהן נברא העולם, שעל ידיהם נעשין כל עניני דרך ארץ, שהם כל המלאכות והמשא ומתן, שזהו בחינת הדרך לארץ־ישראל כנ"ל.

וזה בחינת (אבות ב, ב): טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עו‍ן וכו'. כי בודאי צריכים שניהם: 'תורה', ו'דרך ארץ' שהוא משא ומתן או מלאכה, כדי להמשיך החיות מהחסד חנם הנ"ל, שהוא בחינת הדרך לארץ ישראל, שעל־ידי־זה מבטלין וסותמין פיהם של כל המקטרגים על כבישת ארץ־ישראל שהוא כלל הקדשה, שאומרים: לסטים אתם וכו' כנ"ל. וזהו שיגיעת שניהם משכחת עו‍ן - שהוא הסטרא אחרא והקלפה שהם בחינת עו‍ן, שמקטרגים ומתגרים בהאדם הרוצה לגשת לאיזה קדשה, שזהו בחינת כבישת ארץ־ישראל, כי כלל הקדשה של ישראל הוא ארץ־ישראל, וכל מה שהאדם מקדש ומטהר עצמו על־ידי איזה מצוה או דבר שבקדשה, כן הוא כובש איזה חלק מארץ־ישראל, ועוסק בתקון הדרך לארץ ישראל, כי זה עקר עבודתנו בקיום התורה והמצוה כדי שנזכה לבוא לארץ־ישראל ששם עקר הקדשה, כמו שכתוב (דברים ו, יז-יח): שמור תשמרון את מצו‍ת ה' וכו' ועדתיו וחקיו וכו', ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטבה וכו', וכתיב (שם ח, א-ב): כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וכו' וירשתם את הארץ וכו' וזכרת את כל הדרך וכו', וכן מבאר עוד בפסוקים רבים, שהוכיחם והזהירם משה לקים התורה והמצו‍ת כדי לבוא ולכבש ארץ־ישראל.

נמצא, שכל מה שהאדם עוסק לקדש ולטהר עצמו על־ידי תורה ועבודה הוא הולך וכובש בזה ארץ־ ישראל, ועל־כן הסטרא אחרא מתגרה בו תמיד בכל יום, כי הם מקטרגים בכל פעם ואומרים: 'לסטים אתם ואיך אתם באים בגבולנו'. אבל על־ידי שממשיכין החסד חנם הנ"ל שהוא בחינת העשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכו', על־ידי־זה סותמין פיהם ומבטלין קטרוגם, כי 'ברצונו וכו' וברצונו וכו' ונתנה לנו' כנ"ל.

ועל־כן צריכין לעסק בשניהם בתורה ודרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עו‍ן - שהוא הסטרא אחרא, שלא יקטרג עוד. כי משא ומתן לבד בודאי אינו כלום, כי אי אפשר להמשיך החסד חנם הנ"ל בשעת המשא ומתן לבטל קטרוגם כי אם כשעוסקים בתורה באמת, כמבאר בהתורה הנ"ל, שרשעים אינם יכולים לקבל מהחסד חנם הזה, כי אם על־ידי הצדיק הגדול שעוסק בתורה באמת, שהוא מקבל מהחסד חנם בעת פשיטותו וכו' כנ"ל, ובזה הוא מחיה הכל, אבל בודאי כל מי שהוא קרוב אל התורה יותר - נמשך עליו החסד חנם יותר, שעל־ידי־זה מגלין שהכל שלנו, כי 'ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו', כי רק בשביל זה נטלה מהם ונתנה לנו כדי שנשמר את התורה והמצו‍ת, שבשביל זה נברא הכל וכנ"ל.

וכן אפלו תורה לבד גם כן אינו שלמות, כי בהכרח צריכין לבטל את עצמו לפעמים אפלו מי שדבוק בהתורה מאד וכנ"ל, כדי להמשיך החסד חנם הנ"ל שהוא הדרך לארץ ישראל, כדי להחיות כל באי עולם, כל הפשוטים שבעולם ואפלו אמות העולם, שעל־ידי־זה מבטל קטרוגם ועושה דרך לארץ־ישראל כנ"ל. כי על־ידי עסק התורה לבד, אף־על־פי שהוא עקר החיות וקיום העולם, כמו שכתוב (דברים ל, כ): "כי הוא חייך" וכו', אף־על־פי־כן אי אפשר להמשיך חיות לכל באי עולם, כי אם על־ידי בחינת פשיטות הנ"ל, שהוא מה שמבטלין עצמו בעת ההכרח, שזהו בחינת עסקי משא ומתן ומלאכה כנ"ל. כי גם מגשמים שהם רחוקים מהתורה מאד, מכל שכן וכל שכן אמות העולם, שאי אפשר להם לקבל חיות מהתורה מחמת שהם רחוקים ממנה מאד, כל חיותם הוא רק על־ידי בחינת הפשיטות הנ"ל של הצדיק הגדול, שאז ממשיך החסד חנם הנ"ל כנ"ל. ועל־כן צריכין שניהם דיקא - תורה ומשא ומתן.

וזהו שיגיעת שניהם משכחת עו‍ן - כי גם כשעוסק בתורה לבד ואינו מבטל עצמו כלל אפלו מה שמכרח, על־ידי־זה נתעורר העו‍ן שהוא הסטרא אחרא גם כן לקטרג, מחמת שאין נמשך להם שום חיות על־ידי־זה האיש שאינו מבטל את עצמו כלל, כי מהתורה בעצמה אי אפשר להם לקבל חיות כנ"ל, ועל־כן הם מקטרגים הרבה. כי זהו בחינת מה שכתוב בזהר (בא לד.), שצריכים בכל דבר שבקדשה - לתן להסטרא אחרא גם כן איזה חלק כדי שלא יקטרגו, שזהו בחינת פגם איוב שהעלה עולות לבד וכו', עין שם. על־כן צריך אפלו הצדיק הגדול לבטל את עצמו לפעמים, כדי להחיות הכל על־ידי פשיטותו דיקא ואפלו אמות העולם, ועל־ידי־זה דיקא מבטל קטרוגם ומראה להם שברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כי כשנותנים להם די חיותם בצמצום בזה מכניעין אותם וסותמין פיהם שלא יקטרגו. וזהו שיגיעת 'שניהם' דיקא משכחת עו‍ן וכו', וזהו (אבות שם): וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון - מגדל קטרוגם והתגרותם וכנ"ל.

ועל־פי זה מישב מה שקשה לכאורה, שהתנא מזהיר מאד לעסק בדרך ארץ ומלאכה, והלא אנו רואין כמה צדיקים ותלמידי חכמים שאינם עושים שום מלאכה ומשא ומתן כלל? אך על־פי התורה הנ"ל מישב הכל היטב, כי כל הצדיקים והתלמידי חכמים, אפלו אותן שאינם עושים מלאכה ומשא ומתן, אף־על־פי־כן בהכרח שיבטלו את עצמם לפעמים בעת ההכרח, ואז הם בבחינת עוסקים במלאכה ומשא ומתן, שהם בחינת 'דרך ארץ', כי על־ידי בטולם, שאז הם אנשים פשוטים לגמרי, אז הם מחיין את עצמם מהדרך של ארץ־ ישראל, שהוא בחינת החסד חנם הנ"ל, שבזה הם מחיין ומקימין כל האנשים פשוטים העוסקים במלאכות ובמשא ומתן וכו', כנ"ל. נמצא, שכל המלאכות והמשא ומתן שבעולם הכל נעשה ונתקים רק על־ידם, כי אין חיות וקיום לשום עסק ומלאכה כי אם על־ידי החסד חנם הנ"ל שהם ממשיכין בעת פשיטותם כנ"ל, ועל־כן בודאי גם הצדיקים והתלמידי חכמים מקימים: 'טוב תורה עם דרך ארץ' וכו', כי כל ה'דרך ארץ', שהם המשא ומתן והמלאכות של כל העולם, הכל מתקים רק על־ידם, על־ידי בטולם בעת ההכרח שאז הם אנשים פשוטים וכו' וכנ"ל.