# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1533/61/15/

וזה בחינת מה שהפליגו רבותינו ז"ל, בענין הידיעה לידע לכון חצות אימת, כדאיתא בברכות (דף ג.): 'ודוד מי הוה ידע חצות אימת, מכדי משה לא ידע וכו', אלא דוד כנור היה תלוי' וכו',

הינו כי עקר הגאלה בכלל, ובפרטיות גאלת הנפש של כל אחד ואחד, תלוי בידיעה והשגה זאת - לכון היטב נקדות חצות לילה, דהינו כשמתגבר תקף השנה על נפש הישראלי, ורוצה להפילו לגמרי, חס ושלום, על־ידי רבוי עונותיו וקלקוליו, עד שכמעט כמעט יפול לגמרי, רחמנא לצלן, אזי דיקא יאיר השם־יתברך עליו בחסדו, שיזכיר את עצמו בהנקדות טובות שבו ויחיה את עצמו כנ"ל, שזהו בחינת קימת חצות, שאז השכינה שהיא כלליות נפשות ישראל בתכלית הקטנות והמעוט, ואז היא צועקת בקול מר להשם־ יתברך, בבחינת (תהלים מב, ב): "כאיל תערג" וכו', בחינת (ירמיה לא, יד): "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים" וכו'. ואז השם־יתברך מעורר רחמיו וממשיך חוט של חסד וכו', כמובן כל זה בכתבים (שער הכונות, דרושי הלילה, דרוש ד).

וכל זה נעשה עם כל אחד מישראל בכל עת, שבכל פעם מתגברת עליו בחינת השנה הנ"ל, עד שכמעט כמעט וכו', רחמנא לצלן, ואז דיקא צריך לחפש נקדתו הטובה כנ"ל, בבחינת (תהלים צד, יח-יט): "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני, ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי", שכל זה הוא בחינת הלמוד הקדוש של 'אזמרה' הנ"ל, שדיקא כשמגיע בדעתו לקטנות גמור, רחמנא לצלן, עד שרוצה לומר 'מטה רגלי', חס ושלום, אז דיקא 'חסדי ה' יסעדהו' על־פי הנ"ל, לעוררו משנתו ולחזקו, שזהו בחינת קימת חצות ממש, שאז הוא תכלית הקטנות, ואז דיקא הוא בחינת התעוררות השנה, שהוא בחינת התעוררות מנפילתו על־ידי בחינת 'אזמרה לאלקי בעודי' כנ"ל.

ובזה תלוי הגאלה בכלל ובפרט כנ"ל, ועל־כן היתה גאלה הראשונה בחצות דיקא, וכן גאלה האחרונה שאנו מקוים במהרה בימינו תהיה על־ידי בחינת חצות, על־ידי הכשרים והיראים שעומדים בכל לילה בחצות, שעל־ידי־זה הם ממשיכים על עצמם בחינת קדשת חצות לילה, שאז מתעורר חסד גדול, שעל־ידי־זה זוכין להמשיך עליהם תמיד בחינת התעוררות השנה שבחצות לילה, להמשיך עליהם בחינה זאת תמיד, דהינו שבכל עת שרוצים להפיל עליהם שנה וקטנות גדול מאד, אפלו אם מפילים אותם כמו שמפילים, חס ושלום, אפלו אם עבר עליו מה שעבר, אף־על־פי־כן יתעורר תמיד דיקא מתוך תקף הקטנות, בבחינת קימת חצות הנ"ל, דהינו על־ידי בחינת העוד מעט טוב שמוצא בעצמו וכנ"ל.

ועל־כן משה לא ידע עדין לכון היטב חצות אימת, כי אז היה עדין קדם מתן תורה ולא היה עדין אתערותא דלתתא, כי לא היה עדין כל־כך צדיקים שעמדו בחצות ועסקו בתורה, מחמת שהיה קדם מתן תורה, ועל־כן היה קשה לכון היטב נקדת חצות. ואפלו למאן דאמר שגם משה ידע, אבל לא היה יכול לדבר בזה כל־כך והיה מתירא עדין שמא יטעו וכו', כי עדין לא היה יכול להמשיך הארה זאת באתגליא מחמת שהיה קדם מתן תורה.

אבל דוד הוה ידע, כי כנור היה תלוי למעלה ממטתו, וכח הכנור נמשך מהתורה, כמובא בדברי אדמו"ר ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ח'): כי הכנור של דוד היה של חמש נימין, כנגד חמשה חמשי תורה (שם), והוא היה מעוררו משנתו עד שידע לכון השעה והנקדה של חצות, כי דוד הוא בחינת משיח, שעוסק תמיד בתקון נפשות ישראל לעוררם משנתם על־ידי בחינה הנ"ל, על־ידי הנקדות טובות שמוצא בכל אחד, ומלמד לכל אחד, ומאיר בלבו שיוכל לחפש ולבקש ולמצא בעצמו נקדות טובות תמיד, כדי לעוררו משנתו ונפילתו שלא יפל לגמרי, חס ושלום.

והעקר, לכון בעת שכמעט כמעט יפל, חס ושלום, אז דיקא יאיר בו בחסדו להצילו ולעוררו, בבחינת (תהלים לז, כד): "כי יפל לא יוטל" וכו', בחינת (שם לז, לג) "צופה וכו' ה' לא יעזבנו בידו", בבחינת (דברים לב, לו): "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו' ואמר וכו' ראו עתה כי אני אני הוא" וכו'. וכל זה בכח התורה שכבר קבלנו על־ידי משה רבנו, ועל־ידי כל הצדיקים שהיו עד הנה - שפרשו לנו דרכי התורה היטב.

ועל־כן 'דוד הוה ידע חצות אימת' על־ידי הכנור הנ"ל, כי היה 'ידע נגן' (שמואל־א' טז, יח), כי כל הלמוד הקדוש הנ"ל לחפש הטוב ולהחיות את עצמו על־ידי־זה, כל זה הוא בחינת נגונים קדושים היוצאים מכנור של דוד, בחינת 'אזמרה' דיקא כנ"ל, בחינת "עורה וכו' הנבל וכנור אעירה שחר" כנ"ל. ועל־ידי־זה זכה דוד לידע לכון נקדת חצות הנ"ל, שבזה תלויה הגאלה האחרונה בכלליות ובפרטיות על כל נפש מישראל, כי דוד הוא משיח, שעל ידו תהיה הגאלה האחרונה, שהיא גאלה שלמה שאין אחריה גלות, והעקר על־ידי בחינת זמירות ונגונים הנ"ל, בבחינת (שמואל־ב' כג, א): "משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל", הינו על־ידי בחינת 'אזמרה' הנ"ל, במהרה בימינו אמן.

והבן הדברים היטב, כי אי אפשר לבאר הכל, רק כל אחד כפי מה שעובר עליו כל ימי חייו בימי נעוריו ובימי זקנותו - יכול להחיות את עצמו תמיד על־פי כל דברינו אלה, שמבארים קצת אמתת העצה והלמוד הקדוש של 'אזמרה לאלקי בעודי', שהזהירנו אדמו"ר ז"ל מאד מאד לילך בו, אשרי שיאחז בו: