# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1533/61/7/

וכשאנו אומרים פרשת הקרבנות כאלו הקרבנום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות קי.): 'כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה' וכו'. כי עקר תקון הקרבנות הוא בבחינת הדבור, להעלות מדומם צומח חי למדבר, כי הנקדות טובות כשעולין ממקום שעולין, ממדרגות התחתונות, העקר הוא שיעלו לבחינת דבור, כי מתחלה כשאין נתברר ונכר הטוב מחמת הרע שחופה עליו, אזי הוא בבחינת אלם שאין לו דבור, בבחינת (תהלים לט, ג): "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב" וכו', וכשמגלין את הטוב כנ"ל, אזי עקר התגלות הטוב ועליתו הוא בחינת הדבור.

וזה בחינת (שיר־השירים ב, יד): "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה", זה בחינת הנקדה טובה, שהיא בחינת יונה תמה - שתמימה עם בן זוגה ואינה מנחת אותו לעולם וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ד, ה).

כי הנקדה טובה שיש בכל אחד אפלו בהפחות שבפחותים - היא דבוקה תמיד עם השם־ יתברך לעולם בכל מקום שהיא, וכשהיא נופלת, חס ושלום, בעמקי הקלפות המקיפין אותה מכל צד, בחינת "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה", בתכלית ההסתרה, אזי השם־יתברך אומר לה (שיר־השירים שם): "הראיני את מראיך השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה", כי אף־על־פי שאתה בסתר המדרגה, אף־על־פי־כן אתה בעצמך נאוה מאד, בבחינת "שחורה אני ונאוה", כנ"ל, ועל־כן תגלה את עצמך ותראה את מראיך, כי עדין אתה נאה, כי הנקדה טובה נאוה תמיד, ועל־כן "הראיני את מראיך השמיעני את קולך", הינו שתגלה ותמצא מראות יפי הנקדה טובה. ועל־ידי־זה "השמיעני את קולך", כי על־ידי־זה זוכין לדבור, כי אז יכולין לדבר ולהודות ולהלל להשם־יתברך, כי מקדם לא היה יכול לדבר כלל כנ"ל.

וזהו בחינת (שם ח, יג): "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמעני", ופרש רש"י: 'היושבת בגנים - בין האמות' וכו', הינו בחינת הנקדות טובות שהם יושבים ומנחים בין האמות, שהם התאוות רעות ופגמים וכו' שהם בחינת אמות העולם, כמובא במקום אחר (סימן לו). והשם־יתברך מתאוה לקולם. וזהו: "חברים מקשיבים לקולך השמיעני", כי השם־יתברך מתאוה שיתגלו הנקדות טובות וישמיעו את קולם בזמר והלל להשם־יתברך כנ"ל.

וזה בחינת הקרבן, שמעלין הנקדות טובות לבחינת מדבר כנ"ל. ועל־כן 'העוסק בתורת עולה כאלו הקריב' וכו', כי עקר תקון הקרבן הוא בבחינת הדבור, כנ"ל: