# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1533/64/11/

וזה בחינת הפלוגתא שבין בית שמאי ובית הלל (שבת כא:), ש בית שמאי אומרים: 'פוחת והולך', ובית הלל אומרים: 'מוסיף והולך'; כי בית שמאי לטעמיה, כי אמרו רבותינו ז"ל (שם לא.): שמאי היה קפדן, ועל־ידי־זה היה מרחק הגרים מלהתגיר ודחפם באמת הבנין. אבל הלל על־ידי גדל ענותנותו קרבם ברחמים, אף־על־פי שלא היו הגונים להתקרב, ואמרו דברים זרים ושגעון - ללמדם כל התורה כשעומדים על רגל אחת וכו', אף־על־פי־כן לא דחפם, וקרבם בחכמתו וענותנותו הנפלא. ועל־כן בית שמאי, שהיו תלמידי שמאי, שמגדל צדקתו וקדשתו לא היה יכול לסבל את הרחוקים המלכלכים בחטאת נעוריהם, וכיוצא בהם, על־כן אמרו: 'פוחת והולך'.

כי בית שמאי ובית הלל, שניהם מודים, שצריכים להוסיף ולהרבות אור בכל יום שבא אחריו, כי בודאי הנס של ימי חנכה שדלק הנר שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים, בודאי כל יום שבא אחריו - הנס גדול ונפלא ביותר, ועל־כן בודאי צריכין אור גדול ביותר בכל יום שבא אחר־כך, אך בית שמאי סוברים שמחמת זה בעצמו, מחמת גדל האור שנמשך בכל יום ביותר, מחמת זה בעצמו 'פוחת והולך', כי אין הרשעים והרחוקים כדאי להשתמש עם זה האור. וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב.): שראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם כדאי להשתמש עם האור של שבעת ימי בראשית ועמד וגנזו לצדיקים וכו', על־כן הם סוברים, שגם עתה כשהצדיקים משיגים אור גדול - צריכים להעלים האור, וכל מה שמשיגים יותר ויותר - צריכים להעלים האור יותר ויותר, כדי שלא יהנו ממנו הרשעים והרחוקים כנ"ל, שזהו בחינת 'פוחת והולך'.

אבל בית הלל, שהם מתלמידי הלל, שהיה עוסק לקרב הרחוקים מאד, על־כן אזלי לטעמייהו, ואומרים: 'מוסיף והולך'. כי אדרבא! כל מה שהצדיקים ממשיכין אור גדול ונוסף ביותר ויותר, כמו־כן צריכין להאיר בהעולם יותר ויותר, להאיר לכל באי עולם, כדי לקרב כל הרחוקים מאד מאד, להאיר בהקטנים והנמוכים מאד, לרפאות כל החולים הגדולים ביותר, רחמנא לצלן.

כי כמו שכל מה שהחולה גדול ביותר צריך לבקש לעצמו רבי הגדול ביותר כנ"ל, כמו־כן הרבי והצדיק, כל מה שמגיע למעלה גדולה יתרה ביותר - הוא צריך להאיר גם בהקטנים והנמוכים ביותר, כי זה עקר מעלתו וגדלתו - לקרב הרחוקים ביותר, שזהו עקר גדלת השם־יתברך וכבודו, כמו שכתוב במקום אחר (סימן י').

כי אף־על־פי שבודאי צריכים להעלים האור הגדול, ובפרט כשמגיעים למעלות והשגות גדולות ועצומות, בודאי בהכרח להעלים ולגנז האור, כי אין העולם כדאי להשתמש בהם, אך אף־על־פי־כן הם עושים תחבולות כאלה, ומתקנים תקונים כאלה, ומלבישים האור בלבושים וצמצומים נפלאים כאלה, עד שמאירים גם בהקטנים במעלה מאד כנ"ל, ועל־ידי־זה הם מוסיפים והולכים ומאירים האור למטה בכל יום ויום יותר ויותר, בבחינת 'מוסיף והולך'.

כי 'מעלין בקדש ולא מורידין' (שבת כא: עין שם). וקשה, וכי יעלה על הדעת להוריד הקדשה, חס ושלום? אך זהו בחינת הנ"ל, שיש צדיקים שהם גדולים במעלה באמת, אך מעצם קדשתם אינם יכולים לסבול העולם, ועל־כן על־ידי תקף קדשתם הם מרחקין ומורידין, חס ושלום, איזה אנשים, מחמת שכועסים עליהם, מחמת שאינם יכולים לסבול מעשיהם המגנים. אבל השם־יתברך אינו חפץ בזה, כי חפץ חסד הוא, ורוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל תמיד, ויקרבו אותם, אפלו אם הם כמו שהם.

ואפלו אם הוא עצמו יתברך בכעס גדול עליהם מחמת מעשיהם הרעים, הוא רוצה שהצדיקים יתפללו עליהם ויקרבם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מח, ב) על פסוק (שמות לג, ז): "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה", מחמת שחטאו כל־כך, אמר השם־ יתברך: 'אני בכעס ואתה בכעס, אם כן, מי יקרבם?' וכו', כמובא בפרוש רש"י (שם יא).

וכן מצינו בכמה נביאים וצדיקים, שהשם־יתברך בעצמו קבל לפניהם וספר להם גדל צערו, כביכול, שיש לו מעונות ישראל המרבים, וכשהם חזקו דבריו ולא המליצו טוב על ישראל - הקפיד עליהם מאד, כמו שמצינו בהושע הנביא. ובאליהו שאמר (מלכים־א יט, י): "קנא קנאתי" וכו', שאמר לו (שם פסוק טז): "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך", ופרשו רבותינו ז"ל (מכילתא בא בהקדמה, והובא בפרוש רש"י שם), שאמר לו: 'אי אפשי בנבואתך על שאתה מקטרג על ישראל'.

כי השם־יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, וירחמו על ישראל, אפלו על הגרועים - לקרב כלם אליו יתברך, כמו משה רבנו, עליו השלום, שמסר נפשו על ישראל ואמר (שמות לב, לב): "ואם אין מחני נא" וכו'.

וזה בחינת: מעלין בקדש - שכל מה שמגיעין ובאין בקדש יותר ויותר, ומשיגין השגת אלקות יותר - צריכין להיות מעלין נפשות יותר ויותר. ולא מורידין - דהינו שיזהרו שלא יהיו מורידים הנפשות על־ידי גדל קדשתם, דהינו שלא יגיעו לכלל קפידא על ישראל מחמת גדל קדשתם והשגתם את השם־יתברך, שמחמת זה אינם יכולים לסבול את הגרועים, עד שכועסים עליהם, עד שיכולים להוריד אותם, חס ושלום, שזהו בחינת 'פוחת והולך' שאמרו בית שמאי וכנ"ל. כי לא כן הוא, כי צריך להיות מעלין בקדש ולא מורידין - כי כל מה שמגיע למעלה יתרה והשגה גדולה ביותר, צריך להתחכם ולעשות צמצומים חדשים בתחבולות נפלאות, עד שיכולים לקרב נפשות רבות יותר ויותר, ולרפאות אפלו הגרועים והחולים מאד מאד כנ"ל, שכל זה הוא בחינת נר חנכה שמדליקין למטה מעשרה טפחים, ועל־כן צריך להיות 'מוסיף והולך', כנ"ל: