# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/63/18/

וזה בחינת מה שמזכירין שם האם דיקא כשמתפלל על החולה (זהר שמות יז:), כי כל החולאת של האדם נמשך מבחינת החלוף הנ"ל של בן המלך, שמתגבר, חס ושלום, בן העבד על בן המלך, כי כל החולאת הם בחינת מיתה, שהוא הסתלקות הכחות והחיות. ועקר המיתה נמשכת מבחינת זהמת הנחש, שהוא בחינת זהמת העבד שמתגבר על הבן מלך על־ידי חטא אדם הראשון, כי זהמת הנחש וזהמת העבד הם בחינה אחת, בחינת 'ארור' הנאמר בנחש, שהוא בחינת "ארור כנען עבד עבדים", כמובא (תקוני־זהר יח, לה.). ומבחינת זהמא זאת שהיא זהמת העבד, שהיא זהמת הנחש משם נמשכת המיתה, כמבאר בתורה, שכשהטיל נחש זהמא בחוה אז נגזר מיתה על העולם.

כי עקר גזרת המיתה הוא על־ידי בחינת החלוף הנ"ל, על־ידי שרוצה להתגבר בחינת בן העבד על בחינת בן המלך, כי גוף ונפש הם בחינת בן העבד ובן המלך. כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, בחינת בן המלך, בחינת (שמות ד, כב): "בני בכרי ישראל", בחינת (שבת קיא.): 'כל ישראל בני מלכים הם', בחינת (תהלים ב, ז): "ה' אמר אלי בני אתה" וכו', בחינת בן הנמשך ממח האב כידוע, כמו שכתוב (ישעיה מו, ג): "הנשאים מני רחם העמסים מני בטן", כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "ויפח באפיו נשמת חיים", ואיתא בזהר הקדוש (בראשית כז.): 'מאן דנפח מתוכו נפח', כי הם חלק אלוק ממש, שהוא בחינת בן, והגוף הוא בחינת עבד, כי הגוף הוא בחינת עשיה גשמיית, שהוא בחינת עבד, שהוא בחינת עשיה ועבדות. והשם־יתברך ברא את האדם כדי שיבטל ויכניע את הגוף לגבי הנשמה העבד לגבי הבן, כי כמו שהעבד מחיב לעבד את רבו ולעשות רצונו, כמו כן הגוף מחיב לעבד את הנשמה ולבטל עצמו לגבי הנשמה ולעשות רק רצון הנשמה. ואם לא היה חוטא האדם - היה מתבטל בחינת העבדות לגמרי, כי עקר העבדות נמשך ממה שעוברין על דברי תורה, חס ושלום, בבחינת (אבות ג, ה): 'כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ', שהם בחינת עבדות, אבל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות וכו', כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וכו' (שם ו, ב).

והכלל, שעקר בחינת עבדות הוא מסטרא דגופא, ועקר בחינת חרות ומלכות הוא מסטרא דנשמה. והאדם נברא כדי שיבטל הגוף לגבי הנשמה והעבד לגבי הבן. וצריך לבטל הגוף כל־כך, עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש, שיתהפך מגוף לנפש מעבד לבן.

כי גם בעבודת השם־יתברך יש שני בחינות, יש מי שעובד השם־יתברך בבחינת עבד ויש שהוא בבחינת בן, כמובא (זהר בהר קיא:), הינו כי האדם צריך לעבד את השם־יתברך בכל כחו - שהגוף יעשה רק רצון הנשמה, אבל כל זמן שיש להגוף איזה ריח מתאוות הגוף, רק שמשבר תאותו בשביל רצון הנשמה, שהוא רצון השם־יתברך ועובד אותו יתברך תמיד, אף־על־פי שזה טוב מאד, אשרי לו! אף־על־ פי־כן עדין עבודתו בבחינת עבד דקדשה, כי בודאי הוא בבחינת עבד, כי עבודת ה' נחשב לו לעבודה ויגיעה, כי רצון הגוף אינו נוטה לזה רק שמשבר רצון הגוף בשביל רצון הבורא, על־כן הוא עדין בבחינת עבד.

אבל מי שזוכה לשבר הגוף לגמרי בתכלית הבטול, עד שהגוף נתהפך לנפש ממש, והוא מקים (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" וכו' - בשני יצריך (ברכות נד.), שגם הגוף אוהב את ה' ועושה רצונו מאהבה, כי אין לו שום תאוה אחרת, ואינו רוצה שום רצון רק מה שהוא רצון הבורא יתברך, אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את ה' יתברך אינו נקרא בשם עבדות כלל, כי אין זה עבדות אצלו כלל, כי הוא עושה רצון ה' יתברך באהבה שלמה ברצון הגוף והנפש, כי הגוף נתהפך לנפש כנ"ל. ועל־כן בודאי אין שיך לקרותו בשם עבד כלל, כי עבדות אינו נקרא רק מה שהוא כנגד רצון האדם, אבל מה שהוא רצון האדם - אינו נקרא בשם עבדות כלל, למשל, אכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף - אינו נקרא אצל האדם עבודה ויגיעה כלל, מאחר שעושה זאת מרצונו, רק כשצריך להגביה איזה משאוי כבד וכיוצא - נקרא אצלו 'עבודה'. וכן עבודת השם־ יתברך, מחמת שהגוף אינו מרגל בזה - נקרא אצלו 'עבודה'. אבל כשזוכה להפך הגוף לנפש ממש, אזי כל עבודת ה' אינו נקרא אצלו בשם עבודה כלל, אדרבא! זהו עקר חיותו ותענוגיו ושעשועיו. ואין לו שום תענוג ושמחה אחרת בגוף ונפש, כי אם כשזוכה לעשות רצון בוראו יתברך.