# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/63/24/

ועל־כן כשהאדם הוא חולה, שהוא התחלת המיתה שמתחיל הנפש להסתלק, שזה נמשך מבחינת "תסף רוחם יגועון", כדי שיזכה לקבל לעתיד השגת שם העצם וכו' כנ"ל. וכשאנו רוצין להתפלל עליו שיחזר לו כחו ויחיה עוד בעולם הזה, כי צריכין לו עוד בזה העולם כדי שיזכך גופו יותר בזה העולם, "כי היום לעשותן" כתיב (דברים ז, יא). ועל־כן צריכין רחמים שיאריך האדם שנותיו בזה העולם, כדי שיסגל מעשים טובים כדי שיוכל לזכות אחר־כך לעתיד למה שיזכה וכו', שהכל כפי מה שטרח בערב שבת בזה העולם, על־כן כשאנו צריכין לבקש על החולה - אנו מזכירין רק שם האם לבד ומעלימין שם האב, כי שם האב לגבי שם האם הוא בבחינת שם העצם לגבי שם הכנוי. ועכשיו אנו צריכין להעלים שם האב בבחינת "זה שמי לעלום", כדי שלא יסתלק, חס ושלום, על־ידי רבוי האור, על־ידי בחינת "תסף רוחם" הנמשך משם העצם, שמשם עקר ההסתלקות כנ"ל. כי אנו רוצים שיתצמצם האור עוד ויקבל החיות בדרך העלמה וצמצום בהדרגה ובמדה על־ידי שם הכנוי, שמשם נמשך ונשתלשל שם האם, כדי שיוכל לחיות עוד ולא יסתלק על־ידי בחינת "תסף רוחם" וכו' כנ"ל. ועל־כן מזכירין שם האם דיקא, כנ"ל.