# כז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/63/27/

וזה בחינת פרשת התמיד ושאר קרבנות שאומרים בבקר, כי כל הקרבנות - בשביל לברר רוח האדם מרוח הבהמה בבחינת (קהלת ג, כא): "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת" וכו'.

וזה סוד מה שכתוב במעשה הנ"ל, שבן המלך שנחלף היה ענשו ותקונו על־ידי שהלך אחרי הבהמות שנתן לו האדם הסוחר להנהיג ולרעות, שנתעו אצלו שני בהמות והלך לבקשם, עד שרדף אחריהם לתוך עמק עבי היער וכו', עד שהכרח ללון שם וכו', עד שבא אליו אדם אחד ואמר לו: 'חדל לך לרדף אחרי העו‍נות! כי אלו אינם בהמות כלל רק שהעו‍נות שלך מוליכין אותך כך' וכו'; עין שם.

וזה סוד כל הקרבנות, כי כל עו‍נות של אדם הם בחינת בהמות, בחינת רוח הבהמיות, שמשם כל התאוות, שהם תאוות הבהמיות, כמו שמובא בסוטה (סוטה טו:): 'היא עשתה מעשה בהמה' וכו'. ובשביל זה צריך להביא קרבן בהמה לכפר, כי על־ידי החטא שהיה כרוך אחר מעשה בהמה אחר רוח הבהמיות, תאות הבהמיות, על־ידי־זה נתערב רוח האדם ברוח הבהמה, שזה עקר בחינת ערוב טוב ברע, שהוא בחינת פגם חטא עץ הדעת טוב ורע, שכולל כל החטאים שבעולם. ועל־כן צריך להביא בהמה לקרבן, ועל־ידי הקרבן מבררין רוח האדם מרוח הבהמה, שזהו סוד כל הקרבנות כלם, כידוע (עץ־חיים, שער נ, פרק ב). ועל־כן אמר לבן המלך שנחלף הנ"ל, שמה שרדף אחר הבהמות - זהו העוונות שלו, כנ"ל, כי העוונות שלו נתלבשו בבהמות וצערו אותו כל־כך, כי העו‍נות הם בחינת רוח הבהמה כנ"ל.

כי באמת חלוף בן המלך בבן העבד - זהו בעצמו בחינת תערבת רוח האדם ברוח הבהמה, כי רוח הבהמה, זהו בחינת תאוות הגוף, שהוא בחינת עבד כנ"ל, שהוא בחינת בהמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שעבדים נמשלו לבהמה, כמו שדרשו על פסוק (בראשית כב, ה): "שבו לכם פה עם החמור" - עם הדומה לחמור (קדושין סח.). כי על־ידי העו‍נות גורמין, חס ושלום, שנתערב ונחלף רוח האדם ברוח הבהמה, בחינת בן המלך בבחינת בן העבד, שזהו בחינת היכלי התמורות שמתגברין, חס ושלום על־ידי עו‍נות האדם, כידוע. ועל־כן היה ענש בן המלך שנחלף שהלך אחר תאוותיו, על־כן היה ענשו לבקש ולרדף את הבהמות וכנ"ל.

וזה סוד כל הקרבנות כלם, שהם בשביל לברר מהחלוף של היכלי התמורות הנ"ל - לברר רוח האדם מרוח הבהמה, שהוא בחינת ברור בן המלך מבן העבד כנ"ל. ואולי זהו בחינת שני כבשים שמקריבין בכל יום לתמידין (במדבר כח, ד), שהם כנגד שני הבהמות של בן המלך הנ"ל שהלכו מאצלו. שהכרח לרדף אחריהם, כמו שכתוב שם בהמעשה הנ"ל. וכנגד אלו השתי בהמות צריכין להביא בכל יום שני בהמות לתמידין, כדי לברר ולתקן זאת.

וזהו בחינת משנת 'איזהו מקומן', שאומרים בכל יום (ארח חיים סימן נ), שעל־ידי שמבררין מקומן של זבחים - על־ידי־זה מבררין ומגלין רוח האדם שנפל ונתערב בין רוח הבהמיות, שבשביל זה הכרח בן המלך הנ"ל לבקשם.

כי כל אחד כפי מה שמערב על־ידי עוונותיו רוח האדם ברוח הבהמה, כשאינו זוכה לתקן בחייו, אזי הוא צריך לקבל ענשו להיות נע ונד בתוך כף הקל ע (זהר ויחי ריח.), ולבקש הנצוצות ורוח האדם שאבד והפיל בתוך רוח הבהמה, שזהו בחינת בקשת הבהמות הנ"ל עד שמקבל ענשו בשלמות ואז יתתקן, כי הענש הוא התקון, כידוע. ובשביל זה אנו אומרים פרשת הקרבנות בכל יום בשביל ברור זה כנ"ל. וזהו בחינת משנת 'איזהו מקומן של זבחים', שמבררין המקומות של כל הזבחים שהם הקרבנות, שעל ידם נתברר רוח האדם מרוח הבהמה ומבררין כל המקומות שלהם. ועל־ידי שמזכירין הקרבנות והמקומות של הזבחים - נחשב כאלו הקריב אלו הקרבנות באלו המקומות. ועל־ידי־זה זוכה לברר כל בחינת רוח האדם מרוח הבהמה, מכל המקומות שנפלו לשם. כי אם אינו זוכה לתקן על־ידי קרבנות ותשובה - אזי צריך לבקש הרבה מקומות שלהם, שזהו בחינת הענש של בן המלך הנ"ל, שהיה צריך לבקש את הבהמות שזה לו ענש על שלא השתדל למצא הנצוצות ורוח האדם שאבד והחליף ברוח הבהמה, שבשביל זה הכרח לענש זה לבקש את הבהמות, אבל על־ידי אמירת הקרבנות שאומרים אותן בשביל תשובה וכפרה, אזי על־ידי שאומרים פרשת הקרבנות ומבררין ואומרים 'איזהו מקומן של זבחים', על־ידי־זה מבררין כל המקומות שנפלו ונתערבו שם רוח האדם ורוח הבהמה, ומתקנין ומעלין אותם משם, וכנ"ל.