# לד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/63/34/

ובאמת בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ואיני זוכה להבין מה שראיתי כתוב בכמה ספרי קבלה - לשונות שאינם מתקנים לפני, מה שמחלקים ואומרים בענין שמותיו הקדושים יתברך. ובפרט לשון הסדור של מוהרי"ק ז"ל הנקרא 'קול יעקב' שכתב בהקדמתו, וזה לשונו: לכך אין לנו אצל בעל הרצון, ישתבח שמו, בפי כל ברואיו, אלא בכל הברכות וההודאות ובכל הענינים והכונות מקטר ומגש לשמו, 'לשמו' דיקא וכו', עין שם. הרי רצה לתקן ולהורות לנו דרך הכונה שנכון בתפלתנו ועבודתינו. ובאמת כפי פשטות הלשון - קלקל הרבה וגרם מכשול למעינים הנוגע ביסוד האמונה הקדושה, שהוא עקר הכל, כי חלילה לומר כן, לעשות שום חלוק חס ושלום בינו ובין שמו יתברך. ואדרבא, בכל עבודתנו ותפלתנו ובכל הברכות והודאות וכו' אנו צריכין לכון שאנו עובדין ומתפללין אליו יתברך לבד, לבעל הרצון לבד אליו דיקא. ולא למדותיו שהם שמותיו יתברך. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בספרי (פרשת עקב): "מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז) - 'אליו ולא למדותיו', כי שמו הוא אחדותו ועצמותו יתברך, כביכול, ואין כונתנו בכל העבודות וההודאות וכו' כי אם אליו יתברך לבד. למי שנעלה על הכל, אשר צמצם את עצמו וקרא את עצמו בשמות האלו ונתן לנו רשות לקרותו בהם. אף־על־פי שהוא מרמם ונשא מהם, אבל סוף כל סוף כשאנו קוראין אותו בשמותיו יתברך כונתנו אליו לבדו יתברך, בבחינת: "ויברכו שם כבודך ומרמם על כל ברכה ותהלה", הינו כשאנו מברכין שם כבודו כונתנו למי שהוא מרמם על כל ברכה ותהלה.

כי בודאי השם־יתברך בעצמו, כביכול, מרמם ונשא מכל השמות והכנויים ומכל הברכות וההודאות ומכל העבודות שבעולם, רק שבאמת זה אי אפשר להשיג. רק שנתן לנו רשות לקרותו בשמותיו יתברך, שמסר לנו על־ידי משה רבנו, עליו השלום, שכשאנו קורין אותו באלו השמות - אנו מגיעין עדיו יתברך בעצמו, כביכול, כמו ממש כשקורין איזה אדם בשמו ומדברין ממנו, שאין אנו מדברין מהשם בעצמו של האדם, רק כונתנו בדבורנו לזה האדם שאנו מדברים ממנו. שהוא נקרא בזה השם רק שאי אפשר לדבר מהאדם ומשום דבר כי אם על־ידי השם שקורין אותו, שעל־ידי־זה אנו יודעין ממי אנו מדברים, אם מראובן אם משמעון, אם מאדם אם מבהמה וחיה וכו' וכיוצא בזה.

כי באמת השמות של כל הדברים שבעולם הם מפלאי פלאותיו יתברך, כמו שכתוב (תהלים מו, ט): "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ", ודרשו רבותינו ז"ל (ברכות ז:): 'אל תקרי 'שמות' אלא 'שמות'', כי השם של כל דבר הוא פלא גדול הפלא ופלא, למי שיש לו מח בקדקדו להבין פלאות הבורא יתברך, כי רק על־ידי השמות דיקא של כל הדברים, אנו יכולים לדבר מכל הדברים ולספר אחד לחברו רצונו וחפצו ולעשות משא ומתן לקנות ולמכר וכל צרכי העולם. כי אם לא היה שם לכל דבר היו הכל כאלמים וכחרשים, ולא היה שום משא ומתן ולא שום עסק נגמר בין שני בני אדם.

כי כל העסקים הנגמרים על־ידי הדבור - שמדבר אחד עם חברו במשא ומתן וחכמות, וכיוצא, הכל על־ידי השמות של כל הדברים. כי כל הדבור כלו הוא מהשמות של כל הדברים, כי כל דבר שבעולם וכל ענין שבעולם יש לו שם, בבחינת 'שם דבר', ועל־ידי־זה עקר הדבור. ועל־ידי־זה נגמרין כל הפעלות וכל העסקים שבעולם כנ"ל, כי עקר החיות של כל הדברים הם על־ידי השם כנ"ל, אבל עקר השם, כשאנו קוראין איזה דבר בשם - אנו מכונין לעצם הדבר בעצמו, שאי אפשר לדבר ממנו כי אם על־ידי השם כנ"ל.

כמו כן להבדיל, כשאנו קורין את הבורא יתברך בשמו, אנו מכונין לבורא־הכל לבדו בעצמו יתברך, לא זולתו! שהוא יתברך ראשון ואין ראשית לראשיתו. יחיד קדמון בלי ראשית בלי תכלית וכו', ולו לבד. 'לו' דיקא אנו עובדים ומתפללין. ואף־על־פי שהוא אינו צריך לעבודתנו, והוא מרמם מכל השמות ומכל הברכות וההודאות, זה הדבר באמת אי אפשר להשיג ולהבין בשכלנו, רק שאנו צריכין "להאמין בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא), אשר במקום גדלתו שם אנו מוצאין ענותנותו (מגלה לא:), אשר מרב אהבתו את ישראל ברא את כל העולמות וצונו לעבדו באלו המצות - לשרתו ולברך בשמו, כדי שנזכה להכיר אותו יתברך, אבל על כל פנים כל כונתנו בתפלתנו אליו יתברך. אליו לבד ולא לשמותיו ומדותיו, רק שהוא יתברך נקרא באלו השמות והם אחדותו יתברך. כי ה' אחד ושמו אחד. ומי שמפריד במחשבתו שמו מעצמותו יתברך, הוא (משלי טז, כח): "נרגן מפריד אלוף" וכופר בעקר. ועל־כן משה רבנו, עליו השלום, מסר לנו האמונה הקדושה בפשיטות, כמו שכתוב (דברים ו, ד): "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". כי ה' אחד ושמו אחד, כנ"ל.

וכל זה מבאר ומפרש בדברי אליהו, זכור לטוב, למי שיש לו עינים אמתיים, כמו שכתוב שם (תקוני הזהר, הקדמה יז.): ואנת לית לך שם ידיע דאנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכלהו, וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא וכו', הינו כנ"ל, שבודאי מי שמסלק במחשבתו, חס ושלום, עצמותו יתברך מהשמות הקדושים שמזכיר, הוא "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח) - שמפריד אלופו של עולם משמותיו יתברך, והוא פורש מן החיים, כי כשאין מכון בקריאת שמותיו יתברך אליו בעצמו, הוא בחינת וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא - כי עקר מלוי השמות ושלמותן וחיותם הוא הקדוש־ברוך־הוא בעצמו ובכבודו בעל הרצון העליון, כמו שכתוב שם: דאנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכלהו. ואף־על־פי־כן הוא יתברך בעצמו אין לו שם ידיע, כי הוא יתברך מצד עצמו הוא מרמם על כל ברכה ותהלה ואין לו שם כלל, כי אחר שמזכירין אותו בכל השמות והשבחים האמתיים שקבלנו מאבותינו הקדושים, אף־על־פי־כן, עדין מהותו ועצמותו נעלם מאתנו בתכלית ההעלם.

כי השם־יתברך נעלם מצד עצמו ונגלה מצד פעלותיו, ומצד עצמו נאמר: ואנת לית לך שם ידיע וכו' כי לית מחשבה תפיסא בך כלל, אבל מצד פעלותיו הוא נקרא בכל השמות והשבחים והתהלות, כי כל השמות מורים על פעלותיו, שהוא מהוה כל העולמות ושליט ומושל בכל וכו', אבל באמת הכל אחד, כי כל פעלותיו נמשכין ממנו בעצמו יתברך, כי הוא פעל ועשה הכל מראש ועד סוף ומחיה ומקים הכל ברצונו.

ועל־כן בכל השמות אנו קוראין אותו בעצמו, כי הוא בעצמו פעל ועשה הכל, רק שעצמות הפועל יתברך - אי אפשר לכנות ולקרות בשום שם וכנוי, אבל הוא בעצמו יתברך שהוא סתום ונעלם בתכלית ההעלם ולית שום מחשבה תפיסא בעצמותו כלל, הוא בעצמו פעל ועשה הכל, ומחמת זה כשאנו מזכירין שמותיו יתברך שהם על שם פעלותיו, אנו קוראין אותו בעצמו על־ידם, כי הוא בעצמו פעל ועשה הכל כנ"ל, כי הוא 'ממלא כל שמהן' וכו' כנ"ל.

ואפילו בהאדם הגשמי רואין זאת, כי כל פעלות הגוף הם על־ידי הנפש, כי הנפש מראה פעלותיה בגוף, ואף־על־פי־כן מהות הנפש אי אפשר להשיג ולהבין, ואף־על־פי־כן אנו יודעין שכל הפעלות הם מהנפש, וכשאנו מדברים מהנפש - אנו מכונין על הנפש בעצמה, אף־על־פי שאין אנו מבינים מהותה ועצמותה, מכל שכן להבדיל אלפי אלפים קל וחמר הבורא יתברך בעצמו, שבודאי הוא בעצמו מרמם ונשגב מאד על כל הרוחניות ולית מחשבה תפיסא בעצמותו כלל, כמו שאמר שם אליהו: 'ולית דידע בך כלל', בחינת (זהר הקדמה דף א:): "מה חמית מה פשפשת מה ידעת", כי מצד עצמותו הוא מרמם על כל השמות, אבל אף־על־פי־כן בכל השמות והברכות והשבחים אנו מכונין אליו יתברך בעצמו, כי זה הנעלם בעצמו, הוא פועל הכל ברצונו כנ"ל.

על־כל־פנים מבאר בדברי אליהו שבכל השמות צריכין לכון אליו יתברך בעצמו, כמו שאמר: וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארין כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא וכנ"ל, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו" - 'אליו ולא למדותיו', כמבאר כל זה לעיל, וזה בחינת (ישעיה כו, יג): "לבד בך נזכיר שמך", והבן היטב.