# י

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/10/

וכל זה הוא בחינת פסח - אסור חמץ ומצות אכילת מצה, כמבאר לעיל (אות ב) על מאמר רבותינו ז"ל (עין של"ה פסחים, מצה עשירה ג): 'אין בין חמץ למצה אלא משהו', שהמשהו הוא בחינת הנקדה הקדושה, בחינת משה, שעומד בין שמד לרצון. כי מובא בכל הספרים, שחמץ בפסח הוא בחינת עבודה־זרה, אל־אחר, כפירות, שזהו בחינת שמד, בחינת זהמת וטמאת מצרים, שהם בחינת כלל השבעים אמות, וישראל נבחרו אז מהם לעם סגלה, ונכללו בשמו יתברך שהוא בחינת רצון כנ"ל, שהוא בחינת מצה.

ועל־כן בפסח בתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים - אסור החמץ באסור חמור מאד, ב'בל יראה ובל ימצא' (פסחים ה:), ולאחר קריעת ים סוף התר החמץ, ובשבועות זמן מתן תורתנו מביאין חמץ דיקא לקרבן בשתי הלחם (ויקרא כג, יז).

כי עקר הגאלה ממצרים ומכל הגליות וכל התקרבות ישראל להשם־יתברך, הוא על־ידי בחינת פדיונות, שהוא בחינת המתקת הדינים, שעל־ידי־זה פדה אותנו ממצרים, כמו שכתוב (דברים יג, ו): "והפדך מבית עבדים", ועל־ידי־זה הוא פודה אותנו גם עתה מכל הצרות, כמו שאנו אומרים בכל יום: 'פודנו ומצילנו מעולם הוא שמך' וכו', ואנו מקוים שיגאל ויפדה אותנו מגלות המר הזה גאלה שלמה למען שמו, כמו שכתוב (תהלים קל, ח): "והוא יפדה את ישראל" וכו', 'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו וכו'. ועקר הוא הפדיון העליון הכולל הנ"ל, שהוא על־ידי בחינת הסתלקות משה, על־ידי בחינת 'עת רצון', בחינת 'רעוא דרעוין', שעל־ידי־זה מתבטלין ונמתקין כל הדינים וכו' כנ"ל.

אבל עקר זאת ההמתקה וזה הפדיון בתכלית השלמות יהיה רק בביאת משיח, שהוא משה, שנאמר בו (דניאל ז, ט, יג): "ועד עתיק יומין מטא", "לבושה כתלג חור" וכו', ששם הוא בחינת רעוא דרעוין וכו', כידוע. ובשביל זה מאן משה בשליחותו הרבה ואמר (שמות ד, יג): "שלח נא ביד תשלח" - 'כי יודע אני שאיני גואלם לעתיד', כמו שפרש רש"י והוא מדברי רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק לט), כי ידע שאין בכחו לגמר הפדיון הזה בשלמות גמור כי אם לאחר הסתלקותו שיסתלק לשם, ועל־ידי־זה יהיו כל הגליות והצרות, רחמנא לצלן, מתקף הדינים על־ידי הכפירות ועבודה־זרה וכו', כי לא יצאו עדין לגמרי מבחינת שמד לרצון וכו'.

אבל השם־יתברך הכריחו לילך, והבטיחו שאף־על־ פי־כן יגאל את ישראל ויזכו לקבל את התורה בשבועות, כמו שכתוב (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים" וכו', הינו שהבטיחו שיקבלו את התורה בשבועות ואז יזכו להארת הרצון הנ"ל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח): 'בשבועות נדמה להם כזקן מלא רחמים', שהוא בחינת עת רצון הנ"ל, שהוא בחינת שלש עשרה תקוני דיקנא, כמובא באדרא רבא (זהר נשא קלא:) ובכונות (פרי־עץ־חיים חג השבועות פ"א) שבשבועות עולין לשם, כי עקר התקרבות ישראל להשם־יתברך היה בשעת מתן תורה שאז נתקרבו כגרים שמתגירין, כמו שפרש רש"י שם (שמות כד, ו): שנתגירו כגרים על־ידי הזאה וטבילה וכו'. ועקר התקרבות הגרים הוא על־ידי בחינת פדיון הנ"ל, שעל־ידי־זה עולים משמ"ד לרצון על־ידי משה, שעל־ידו נתגירו וקבלו התורה.