# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/12/

כי חמץ ומצה הם בחינת טבע והשגחה, כי מצה הוא בחינת השגחה, בחינת 'מן', בחינת: "לחם מן השמים" (שמות טז, ד), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לח.): 'עגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן', כי נאפית בחפזון בלי רבוי תחבולות, להחמיץ ולהטעים העסה כמו שעושין בלחם חמץ.

כי מצה בחינת בטחון בהשגחתו יתברך לבד בלי שום עסק ומלאכה, כמו שכתוב (שמות יב, לט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ וכו', וגם צדה לא עשו להם". אבל חמץ הוא בחינת טבע, בחינת דינים (פרי־עץ־חיים, חג־המצות, פרק ד), שנמשכין מבחינת 'אלקים' שהוא בגימטריא 'הטבע', כמובא (פרדס־רמונים יב, יב), שמשם כל תאות ממון, בחינת (תהלים עא, ד): "מכף מעול וחומץ", שבאים לידי גזלות על־ידי רבוי תאות ממון, שהוא על־ידי בחינת כפירות שאומרים "כחי ועצם ידי עשה לי" וכו' (דברים ח, יז). ומחמיצין המח כל ימיהם איך להשיג ממון על־ידי איזה סבה ותחבולה כאלו היה בכחם לזה, מה שבאמת הוא להפך, "כי לא ממוצא וממערב וכו', כי אלקים שפט" וכו' (תהלים עה, ז-ח).

ועקר אחיזת הטבע, בחינת חמץ, הוא מדינים, כידוע, שמשם השתלשלות אחיזת העבודה־ זרה והכפירות וכו', אבל כשממתיקין הדינים בשלמות על־ידי פדיון העליון הכולל הנ"ל, אזי נתהפך מדת הדין לרחמים, ואז נכלל הטבע בהשגחה, בבחינת (מלכים־א יח, לט): "ה' הוא האלקים", כי זוכים לאמונה שלמה, שגם הנהגת הטבע הוא רק בהשגחתו יתברך, רק שאין אנו מבינים דרכיו יתברך, ועל־כן אפלו מי שעוסק במשא ומתן, ומרויח ממון שנדמה שהוא על־פי הטבע, אבל באמת הכל הוא בהשגחתו יתברך, כאשר אנו רואין שהרבה טורחין ומיגעין עצמן ביגיעות עצומות ומאומה לא ישאו בעמלם, אדרבא! הם מפסידין ממונם על־ידי־זה, כנראה בחוש בכל עת.

על־כן צריך כל אדם להאמין, שכל הפרנסה והממון נמשך להאדם רק בהשגחתו יתברך לבד, ומה שצריכין איזה עסק - זה הוא מדרכי נפלאותיו יתברך שאי אפשר להבין, כי בודאי דרכי ה' אי אפשר להשיג, כי השם־יתברך שברא את העולם יש מאין המחלט, וגם עתה הוא "מצמיח חציר לבהמה" וכו' (תהלים קד, יד), ומצמיח אילן גדול כזה מגרעין אחד וכו', הוא יכול לברא ולגדל את האילן בלי נטיעת האדם, ולהצמיח התבואה בלי חרישה וזריעה של האדם, אך השם־יתברך ברא הכל בשביל האדם, ורצה שהאדם דיקא יעשה איזה עסק בשביל גדול התבואה והאילן, וכן שיעשה איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה, אבל בודאי הכל ברצונו יתברך ובהשגחתו לבד.

ובאמת כל עקר יגיעת האדם בהתבואה ובעסקי המשא ומתן וכו' - הכל היה מחטא אדם הראשון, שנגזר (בראשית ג, יז-יט): "בזעת אפך תאכל לחם"; "בעצבון תאכלנה", כי אדם פגם בהשגחה, בבחינת מצה, שהוא 'אילנא דחיי', עץ החיים, ואכל מעץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת חמץ, כמובא (פרי עץ חיים חג המצות פ"ד). ועל־ידי־זה באמת נגזר עליו "בעצבון תאכלנה", שמשם כל היגיעות הנ"ל.

אבל 'ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן' (שבת קמו.), ועל־כן 'כל המקבל עליו על תורה מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ' (אבות ג, ה), כי צריכין לקים (שם ד, י): 'הוי ממעט בעסק ועסק בתורה', כי כל הפרנסה ממנו יתברך לבד. וזה זוכין על־ידי בחינת שבועות שהוא קבלת התורה, שאז נמשך עת רצון הנ"ל, בחינת פדיון העליון הנ"ל, שעל־ידי־זה נמתקו הדינים בשלמות, עד שנתהפך הדין לרחמים, עד שנכלל הטבע בהשגחה, שזהו בחינת שנמתק בחינת החמץ בשלמות.

ועל־כן אז מביאין חמץ דיקא לקרבן, כי נמתק הדין כל־כך על־ידי פדיון העליון הנ"ל, עד שמאמינים בהאמת שגם הטבע בעצמה, שהוא העסק במשא ומתן - הוא רק השגחתו יתברך. ואז גם העסק שעוסקין במשא ומתן הוא בקדשה גדולה, בבחינת: 'משא ומתן באמונה' (אבות ב, ב), בבחינת: 'טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון'. כי באמת עקר עסק המשא ומתן הוא רק בשביל זה כדי להשכיח העון. כי ידוע לכל אחד ואחד איך המחשבות רודפים אותו בכל יום וכו', ואין תקנה לברח מהם כי אם על־ידי התורה, שהיא עקר ההצלה והרפואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:): 'בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין', וכמו שכתוב (משלי ב, יא): "מזמה תשמר עליך" וכו', אבל אי אפשר להאדם לעסק בתורה בכל היום, ובפרט ההמון־עם, על־כן סבב השם־יתברך בדרכיו הנפלאים, שיצטרך האדם לעסק באיזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה, כדי להשכיח העון כנ"ל, אבל באמת כל הפרנסה הוא ממנו יתברך לבד, בהשגחתו יתברך לבד.