# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/13/

ועל־כן בפסח אסור החמץ באסור חמור מאד, כי כל זמן שלא נמשך המתקת הפדיון העליון הנ"ל, אזי נאחזת הסטרא אחרא שהם הכפירות בהחמץ מאד, ואי אפשר להפכו אל הקדשה, רק על־ידי קדשת רבוי המחין שנמשכין אז בפסח מבטלין ומבערין אותו לגמרי.

אבל אחר קריעת ים סוף שאז נגמר הגאלה לגמרי ונתגלה קדשת ישראל כנ"ל. ועקר קריעת ים־סוף היה על־ידי בחינת יוסף, שגם הוא נסתלק בעת רצון הנ"ל בשבת במנחה, שעל־ידו היתה עקר הגאלה, כמו שכתוב (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" וכו', וזה בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש (בשלח נב:): "מה תצעק אלי" (שמות יד, טו) - 'בעתיקא תליא מלתא', שהוא בחינת 'רעוא דרעוין' הנ"ל, כי אז התחיל להאיר ביותר בחינת העת רצון הנ"ל, על־ידי בחינת עצמות יוסף, כנ"ל. ועל־ידי שכבר התחילו ישראל להכין עצמן ששה ימים של הספירה לקבלת התורה, על־כן אז נמתק הדין ביותר, על־כן אז נמתק החמץ על־ידי בחינת עת רצון הנ"ל, עד שיכולים לאכלו אחר כך.

וגם על־ידי שכבר קבלו אסותא שהוא מצה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (תצוה קפג:). הינו שעל־ידי אכילת מצה ובעור חמץ זכו לאמונת ההשגחה כל־כך, עד שאחר־כך אפלו כשאוכלים חמץ - לא יזיק להם, הינו שאפלו כשיעשו איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה, לא יפלו לכפירות של הטבע, חס ושלום, לומר "כחי ועצם ידי" וכו' חס ושלום, רק יאמינו בהשם־יתברך שכל הסבות מאתו יתברך לבד, והנהגת הטבע בעצמה היא בהשגחתו יתברך לבד.

ובכל ימי הספירה ממתיקין הדינים, עד שביום שבועות הקדוש - זמן מתן תורתנו - נמשך העת רצון הנ"ל בשלמות יותר, עד שנמתק הדין כל כך, עד שנתהפך בחינת חמץ בחינת טבע ועולה לקרבן, כי נכלל הטבע בשלמות בהשגחה, וכנ"ל.