# מא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/41/

ועקר קביעת הזמן של קריאת־שמע הנ"ל המבאר במשנה הנ"ל, הוא משעה שהכהנים שהיו טמאים וטבלו - שאינם רשאים לאכל בתרומה עד שיעריב שמשן, שהוא בעת תחלת הלילה שלאחריו, כמו שכתוב (ויקרא כב, ז): "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", כמו שמפרש שם בגמרא (ברכות ב.) ובפרוש רש"י, בזה הורו לנו רבותינו ז"ל, ורמזו לנו, שעקר מצות קריאת־שמע שהוא אמונת הרצון, שהכל מתנהג ברצון הבורא היחיד קדמון יתברך שמו לנצח - הוא להמשיך עלינו האמונה הקדושה הזאת בכל יום ויום מחדש, כמו שמזהיר על זה בפרשת קריאת־שמע ביותר, כמו שכתוב (דברים ו, ו): "אשר אנכי מצוך היום", ודרשו רבותינו ז"ל (ספרי ואתחנן ח): 'שבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים', והאריכו בזה ואמרו: 'שלא תהיה בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצים לשמע נפלאות חדשות' וכו', וכמו שכתוב (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכו', ובשביל זה קבעו ברכת המאורות קדם קריאת שמע, שהוא: 'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית' וכו', וכמבאר לעיל מזה (אות כח).

וכל זה הוא בחינת קדשת הזקנים דקדשה שמוסיפין אור קדשה ודעת בכל יום ויום וכנ"ל, והם ממשיכין הארת הרצון לכל המדרגות התחתונות - לכל הנופלים שבעולם, ומעלים אותם משמד לרצון, על־ידי שמכניסים בהם הארת הרצון וכו' וכנ"ל. אבל בודאי אף־על־פי שהצדיקים הזקנים הקדושים עושים מה שעושים להאיר הרצון ולהעלותם וכו' כנ"ל, אף־על־פי־כן עדין יש לכל אחד ואחד בחירה, שכשמאיר בו הרצון הבא מלמעלה - יחזק את עצמו להמשיך על עצמו הרצון, ולקשר כל מחשבותיו ומחו ולבו ודעתו לרצון הזה, שיהיה תמיד כל תשוקתו וכסופיו ורצונו חזק רק להתכלית האמתי הנצחי, ולהוסיף בכל יום ויום מחדש להתחזק בהרצון דקדשה בכל פעם ובכל יום יותר ויותר, ואף אם עובר עליו מה שעובר, אף־על־פי־כן אל ירפה את הרצון בשום אפן בעולם [וכמבאר מזה לעיל ובמקום אחר (בהלכות ערב הלכה ג')]. והעקר שצריך להאמין, שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי, על־כן צריכין להמתין ולהמתין עד יגיע יום ישועתו, כי השם־יתברך מצמיח ישועות בכל יום, כמו שאומרים בברכת קריאת־שמע בכל יום: 'עושה חדשות וכו' מצמיח ישועות' וכו', רק אף־על־פי־כן צריכין להמתין הרבה עד תצמח ותתגלה ישועתו בשלמות.

וכל זה רמזה לנו התורה הקדושה בדיני טהרת הטמאים, שרב טהרתן תלוי בימים ובזמן כפי ערך טמאתן, כגון הטמאים ביותר כמו טמא מת וזב ומצורע צריכין להמתין שבעה ימים וכו', ובעל קרי וכיוצא - צריכין להמתין יום אחד עד שיעריב שמשן ויתחיל יום שלאחריו, וכל זה הוא בחינה הנ"ל, שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי, ועל־כן זה שנטמא ורוצה להטהר - צריך טבילה במקוה, כדי להמשיך עליו קדשה וטהרה ממקוה העליונה, שהוא המקוה של שבועות, שהוא המקוה של שער החמשים, כמו שכתוב בכונות האריז"ל (פרי־עץ־חיים שער השבועות פרק א) ומובא בהתורה 'וביום הבכורים - הסתרה' (סימן נו), עין שם. כי משם נמשך הטהרה לכל הטובלים במקוה להטהר מטמאתן. ואחר שהתחילו להטהר על־ידי המקוה הקדושה - עדין לא נגמר טהרתן בשלמות, וצריכין להמתין עד שיעריב שמשן של זה היום ויתחיל יום שלאחריו, כמו שכתוב (ויקרא כב, ז): "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", להורות, שהמשכת הטהרה והקדשה תלויה בימים, שכל מה שבא ונתחדש יום אחר - נתוסף ונתחדש קדשה יתרה מלמעלה, כי רק בשביל זה השם־יתברך מקים עולמו מששת ימי בראשית עד הסוף, ובכל עת הוא בורא יום ולילה וכו', כי כל יום ויום של כל ימי עולם הוא בריאה חדשה ממש, כי יום הזה עדין לא היה מעולם. וצריך כל אחד לשום לב לזה, ולהודות לשמו יתברך בכל לב על זה בכל יום ויום, ולומר: 'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית' בלב שלם בכל יום וכו', וכמבאר לעיל מזה. ועקר התחדשות בכל יום ויום הוא רק בשביל להמשיך ולהאיר מקדשתו העליונה עלינו מחדש, לעורר אותנו להתחדש בכל יום ויום ברצונות חדשים וחזקים וכו' להשם־יתברך.

ועל־כן הטמא שטבל והתחיל להטהר - אינו רשאי לאכל בתרומה עד שיעריב שמשו ויבוא היום שלאחריו, כי כפי טמאתו, אף־על־פי שהתחיל להטהר וטבל במקוה, אף־על־פי־כן אינו יוצא מידי טמאתו בשלמות, עד שימתין על התחלת היום שלאחריו, שיהיה נמשך יום חדש, קדשה חדשה, רצונות קדושים חדשים, ואז דיקא יטהר לאכל מן הקדשים.

וזה סוד הספירה שצריכין ישראל לספר שבע שבתות כמו ספירת ימי הנדה להטהר מטמאתן, כמבאר בזהר הקדוש (אמור צז:) ובכתבי האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים חג־המצות פרק א), כי אי אפשר להטהר בשלמות עד שיזכו לקבלת התורה, כי אם על־ידי שממתינים וסופרים שבע שבתות. והעקר להתחזק בכל אלו הימים שאינו זוכה עדין לשלמות טהרתו שהוא בחינת קבלת התורה, להתחזק בהם בכל יום ויום ברצונות חזקים חדשים וכנ"ל, ויהיה חזק בזה מאד מאד בכל מה שיעבר עליו, עד יזכה ליום ישועתו שהוא בחינת טהרתו לגמרי שיוכל לאכל מן הקדשים, והבן היטב.

ועל־כן תלו חכמינו ז"ל זמן קריאת־שמע משעה שהכהנים שנטמאו רשאין לאכל תרומה אחר הערב שמשן, שמרמז על כל זה שבכל יום ויום צריכין להמשיך על עצמו אמונת הרצון מחדש לגמרי, כי בכל יום ויום נעשין חדשות לגמרי, ובזה תלוי כל טהרתו וקדשתו כנ"ל, שכל זה הוא בחינת קריאת שמע, בחינת (דברים ו, ו): "אשר אנכי מצוך היום" - 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', וכנ"ל.