# נ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/50/

כי חמץ זה בחינת עבדות וטרחות שמיגעין עצמן להמשיך הפרנסה, כאלו יש איזה דרך הטבע, אשר באמת הוא שקר וכזב, כי אין שום טבע כלל, כי אפלו מי שמתיגע במשא ומתן או מלאכה להרויח פרנסה - אין הפרנסה על־פי הטבע כלל, כמו שכתוב (דברים ח, יח): "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח" וכו' - 'ארי יהב לך עצה למקני נכסין' (תרגום שם), "כי לא ממוצא וממערב" וכו' (תהלים עה, ז), כי 'אין עניות מן האמנות ולא עשירות מן האמנות' (קדושין פב.), וכאשר רואין בחוש וכו', אך עקר טרחת הפרנסה נמשך מחטא אדם הראשון, שאז נגזר (בראשית ג): "בזעת אפך תאכל לחם" וכו', שמשם נמשך הל"ט מלאכות וכו'.

והתקון על־ידי שבת, כמו שכתוב (ויקרא כג, ג): "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וכו' שבת" וכו', ושבת הוא בחינת בטול, בחינת פדיון הנ"ל, על־ידי בחינת עת רצון וכו' המאיר בשבת, ומשם נמשך הקדשה לששת ימי החל, שאפלו כשעושין משא ומתן ומלאכה יהיו קדושים בקדשת שבת, לבלי להיות טרוד בהם, להנצל מבחינת (במדבר יא, ח): "שטו העם ולקטו" - 'בשטותא' וכו' (זהר בשלח סב:).

ועל־כן מביאין ממון להצדיק בשביל פדיון שהוא המתקת הדינים. כי עקר הדינים הם בהממון (סימן מא), שהוא בחינת ל"ט מלאכות, בחינת אכילת ופרנסת האדם שנתקלקל על־ידי אכילת עץ הדעת וכו', שעל־כן צריכין להביא ממון דיקא, ואז כשהצדיק אוכל ומתפרנס מזה הממון, ואכילתו בבחינת (ישעיה נח, יא): "והשביע בצחצחות נפשך" וכו', שמשם שרש בחינת הפדיון הנ"ל, על־ידי־זה נמתק כל הדינים וכו', על־ידי בחינת פדיון הנ"ל.

וזה בחינת מצות אכילת שלש סעדות, כי דיקא על־ידי אכילת שבת, ובפרט על־ידי אכילת סעדה שלישית - נמשך בחינת פדיון הנ"ל, כי אז עת רצון וכו'. וזה בחינת אכילת מצה שהוא בחינת 'ענג שבת' כמובא (סימן נז), בחינת (ישעיה סו, יא): "למען תמצו והתענגתם" וכו', בחינת 'מן' וכו', והוא בחינת בטחון לבד בלי שום עבדא כלל.

אבל לאחר קריעת ים סוף, שנתעורר בחינת יוסף, שנסתלק גם כן בשבת במנחה וכו' (זהר תרומה קנו.), ובשביל זה (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף", וזה היה כשישראל עסקו בבזה, שהיה תקון גדול, כי קימו בזה מצוה רבה, שהזהירם השם־יתברך (שמות יא, ב): "דבר נא וישאלו" וכו', כדי לקים (בראשית טו, יד): "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (ברכות ט.). כי הרכוש והעשירות בעצמו שהוציאו ישראל ממצרים, זה בחינת פדיון שהוא ממון שנותן האיש ההמוני להצדיק, שעל־ידי־זה דיקא נמתק הדין וכו'. ובכלליות, ישראל כלם צדיקים, וכשהוציאו הממון והעשירות מזהמת מצרים לקדשת ישראל שהם בחינת צדיקים - זה בחינת פדיון וכו'. אבל כל זה בכח הצדיק הגדול האמתי שעולה עד 'רעוא דרעוין', ועל־כן אף־על־פי שהיה מצוה רבה, אף־על־פי־כן (משלי י, ח): "חכם לב יקח מצו‍ת", שהוא משה (סוטה יג.) שלקח אז עצמות יוסף שנסתלק לשם, כי דיקא בכח זה יכולין להמתיק דינים בבחינת פדיון העליון הנ"ל על־ידי הבזה והרכוש שלקחו אז וכו'.

אך עקר התגלות קדשת יוסף הצדיק היה בשעת קריעת ים סוף, כמו שכתוב (תהלים קיד, ג): "הים ראה וינס" וכו'. גם כבר ספרו ששה ימים לעמר, ועמר שעורים זה בחינת המתקת הדינים, כידוע (פרי־עץ־חיים, ספירת־העמר, פרק ז), שנאחזים בהפרנסה ביותר. וצריכין לספר שבע שבתות ממחרת השבת וכו' - להמשיך קדשת שבת וכו', והעקר שאפלו כשעוסקין בדרך ארץ שהוא עשית משא ומתן ומלאכות - יהיה בבחינת קדשת שבת וכו', ואזי אחר־כך התר החמץ מאחר שכבר קבלנו אסותא וכו' (זהר תצוה קפג:).