# סא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/61/

והכלל, כי הצדיק בחינת משה שעוסק להעלות משמד לרצון, שזה צריך גם כל אחד לפי מדרגתו, כי אפלו הכשרים כשסרים לפעמים מאחרי השם־יתברך נחשב לעבודה־זרה שהוא בחינת שמד, רחמנא לצלן, כמו שמובא (סימן סב) בשם הבעל שם טוב ז"ל על פסוק (דברים יא, טז): "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", כמובא בדברינו כמה פעמים וכו' (הלכות בכור בהמה טהורה ג, יא). ואפלו מי שנפל ונתרחק מאד מאד איך שהוא, על כלם מגיעים רחמי הצדיק הנ"ל לעוררו ולהעלותו משמד לרצון, ועקר על־ידי כח פדיון הנ"ל שהוא על־ידי בחינת מצח הרצון וכו'.

והעקר הוא שהצדיק בגדל כחו ממשיך חסד ורחמים ורצון נפלא משם, עד שמאיר הרצון למטה למטה, עד שאפלו בכל המדרגות התחתונות מאד, אפלו בעשר כתרין דמסאבותא - מגיע הרצון הקדוש לכל הנפשות שנפלו לשם, עד שגם שם הם מתעוררים בכל פעם ברצון חזק וכסופין טובים להשם־יתברך, כי אלו הנופלים מאד - אי אפשר להחיותם ולהשיבם כי אם על־ידי רצון - להאיר בהם מלמעלה למעלה מרצון העליון הנ"ל, ממצח הרצון, עד למטה למטה, עד שגם אותן שנפלו על־ידי תקף הדינים לבחינת "מצח אשה זונה" וכו' (ירמיה ג, ג), גם הם יתעוררו וישתוקקו ברצון טוב וחזק להשם־יתברך, עד שיעלה אותם משמד לרצון.

כי זה ידוע, שכל מה שנפל ביותר למדרגה פחותה ושפלה ביותר - צריכין לעורר עליו רחמים ממקום עליון וגבוה ביותר ויותר, שזהו בחינה הנ"ל, שעקר התקוה לכל אלו הנ"ל הוא רק על־ידי הפדיון העליון הנ"ל, וכנ"ל.

וזהו בחינת ספירת העמר, שמניפין עמר שעורים, שהוא בחינת בהמיות (סוטה יד.), שהוא מנחת קנאות להסוטה (זהר אמור צז.), שהוא פגם זנות שבא על־ידי רוח שטות (סוטה ג.), על־ידי: "מצח אשה זונה" וכו', ועכשו מתחילין להמשיך הארה מסוף העליה שנזכה לעלות לשם בשבועות, שהוא בחינת מצח הרצון וכו', עד שבכח זה מניפין העמר שעורים להמתיק הדינים ולבטל הרוח שטות, מעשה בהמיות, בחינת שעורים שהוא חיות הבהמה, ולהעלות הכל להשם־יתברך על־ידי הכהן שמניפו בבית המקדש להשם־יתברך בכל הששה קצוות, להודיע שהכל להשם־יתברך, שזהו בחינת ד' דאחד, ששם ממליכין אותו יתברך בכל הששה קצוות, כי במדרגות התחתונות האלו אי אפשר להתעורר כי אם על־ידי רצון, וכנ"ל. ואז מתחילין לספר שבע שבתות, לטהר את עצמו מזהמת מצרים ולזכות להמשיך עליו בכל יום מח ודעת, בחינת קדשת קבלת התורה.

וכל זה מובן בהתורה 'ואת הערבים צויתי' (לקוטי תנינא סימן ד') שנאמרה בשבועות, שמבאר שם מענין מצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע שצריכין להכניעו על־ידי צדקה, שעל־ידי־זה מתקנין פגם הזקנים מאריכי ימים שבדור שאין להם שלמות, ועל־ידי־זה מגבירין מצח הרצון וכו', כי האדם צריך כל ימי חייו להוסיף בכל יום קדשה ודעת וכו', וזה עקר אריכת ימים וכו', עין שם היטב. וכל זה בחינת ספירה שסופרין הימים לעמר, שעל־ידי־זה ממשיכין בכל יום ויום מח ושכל קדוש מיחד, כמבאר היטב בכונות האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים, ספירת־העמר, פרק א). אבל כל כח הזה נמשך מהצדיק בחינת משה הנ"ל שעומד בין שמד לרצון, שמעלה מזהמת מצרים שהיו מלאים כפירות וזנות וכו', שכל זה בחינת שמד להעלות משם לבחינת רצון וכו', כנ"ל.