# סב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/62/

ועקר התקון על־ידי כל השלשה צדיקים הנ"ל שנסתלקו בשבת במנחה, ברעוא דרעוין, רצון שברצונות, שהם 'יוסף משה דוד', שבשביל זה אומרים שלש פעמים 'צדקתך' אז (זהר תרומה קנו.). ומשיח יהיה כלול מכלם ועל־ידו יהיה עקר התקון, כי תקון הכל תלוי רק בהצדיקי אמת שהם בחינת משיח (סימן ב), בחינת שלשה צדיקים הנ"ל. ועקר התקון על־ידי הארת הרצון כנ"ל, וכמו שהרבה אדמו"ר ז"ל לדבר בזה (שיחות הר"ן יד, נא), שעקר הוא הרצון, כמבאר בדברינו הרבה בזה (הלכות ערב הלכה ג').

כי יש בני הנעורים שעדין הם כשרים ולא קלקלו, וגם אותם צריכין לעורר שיזכו לאריכת ימים דקדשה - להוסיף בכל יום קדשה ודעת כנ"ל. וזה בחינת 'יוסף' שהוא בחינת תוספת קדשה, כי יוסף כבש את יצרו ועמד בנסיון, ובכחו מקבלין כל מי שחפץ באמת - שיהיה גם כן כובש את יצרו וכו' ויתחזק תמיד ברצון חזק להשם־יתברך, עד שיוסיף קדשה ודעת בכל יום וכו'.

אבל יש הרבה שכבר קלקלו הרבה, ויש שקלקלו מאד מאד ונעשה עמהם מה שנעשה, וזה שכיח ביותר מאד בפרט עתה, רחמנא לצלן, וצריכין להעלותם, וזה עקר עבודת משה רבנו שעוסק תמיד להעלות משמד לרצון כנ"ל, כי 'משה' נקרא על שם "כי מן המים משיתהו" (שמות ב, י), שמרמז על שם העתיד כמובא - הינו שמשה מוריד את עצמו לתוך עמקי מימי מצרים מים הזדונים, ומעלה משם הנפשות הנפולות שנפלו לתוך מי המבול ממש, רחמנא לצלן, כי משה הוא תקון מי המבול כמובן בכתבים (לקוטי תורה כי תשא) על פסוק (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר", "בשגם" - 'דא משה' וכו' (זהר בראשית לז:).

כי גלות מצרים היה לתקן חטא דור המבול (פרי־עץ־חיים, חג־המצות, פרק א), שבשביל זה השליכו הבנים ליאור, והכרח גם משה לירד לשם, ומשם יצא על־ידי בת פרעה דיקא שנתגירה אז, ועל שם זה נקרא 'משה' כנ"ל, לרמז, שבגדל כחו של משה שעתיד להעלות משמד לרצון, על־ידי־זה כשנולד וירד ליאור מצרים, לא די שהיאור לא יכול לבלע אותו, אף גם בגדל כחו הכניס הרהור תשובה בבת פרעה עד שנתגירה, שזהו בחינת שהעלה משמד לרצון, עד שהיא דיקא הוציאה אותו בגשמיות מהיאור וכו', ונקרא על שם זה 'משה' - "כי מן המים" וכו'. ועל־כן גם עתה, זה כל עסקו תמיד - להוציא כל הנופלים ממים הזדונים ממי המבול וכו', והעקר בכח ההמתקה שממשיך מרצון העליון הנ"ל שנסתלק לשם כנ"ל.

ואז כשמעלין אלו הנפשות, הן מבני ישראל ששבין בתשובה הן הגרים שמתגירין, הוא מעלה אותם למצח הרצון, ומחזקם תמיד, שלא יטעו, חס ושלום, אחר חכמת הטבע שנמשך ממצח הנחש, שמשם כל תאות ממון שבו כל העבודות זרות, בחינת שמד.

וזה כלל, שכל המדות הן טובות הן רעות כלם תלויים זה בזה, כמובא במקום אחר (בהקדמה לספר המדות), כי 'מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה' (אבות ד, ב) רחמנא לצלן. על־כן כשנופלים לטבע, חס ושלום, ומתגבר תאות ממון, ורודפים אחר ההבל ביגיעות עצומות להרויח ממון, ועל־פי רב אינו עולה בידם, ואם לפעמים מרויחין - אינו מספיק להם וכו', בפרט עכשו וכו', ואזי חוזר ומתגבר כל התאוות - קנאה ותאוה וכבוד, ובפרט התאוה הכללית שהיא עקרא דיצרא בישא וכו' (זהר ויקרא טו:), כי פגם הברית ופגם תאות ממון - תלויים זה בזה, כמובא בהתורה 'צוית צדק עדתיך' (סימן כג), וכמבאר בדברינו הרבה בזה (הלכות קדושין ג, ג; הלכות יבום א, ג). ועל־כן כשמעלין הנפשות הנ"ל ומאיר עליהם הארת מצח הרצון כנ"ל, אזי עדין הבעל דבר אורב עליהם תמיד, כי הוא מתחדש על כל אדם בכל יום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:), בפרט על אותן שכבר נכשלו וכו', על־כן הוא מתנכל עליהם לחזר ולהפילם, חס ושלום, והעקר על־ידי שעדין אין הארת מצח הרצון חזק אצלם כראוי, וכמבאר בהתורה 'ואת הערבים' הנ"ל (אות יא), ואזי צריכים לחזר ולהתחזק לתן צדקה הרבה לחזק את הרצון וכו', עין שם.

וזה בחינת דוד, שהוא עקר בחינת משיח, שיהיה בן דוד, שהיה לו מלחמה גדולה עם מצח הנחש, בחינת גלית, כמו שכתוב שם, שעתה עקר התקוה על־ידו, שהוא לוחם עם מצח הנחש, שלא ירפה את אמונת הרצון, שמשם כל הנפילות, חס ושלום, רק לחזק את כל אחד ואחד איך שהוא בכל יום ויום - שיתחזק מחדש בכל יום ברצונות חזקים להשם־ יתברך, אפלו אם עבר עליו מה שעבר, והכל בכח הצדקה. ומי שאין בידו לתן צדקה כראוי, כבר גלה (סימן סה תנינא): 'כשמקנאין קנאת ה' צבאות נחשב כצדקה', ובזה ממתיקין החרון אף, בבחינת (במדבר כה, יא): "פינחס וכו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" וכו', והוא עוסק בזה, לחזק את הרצון בכל פעם בתקונים נפלאים, עד שמאיר הרצון הקדוש בכל אחד, איך שהוא, עד שמעלהו בכל פעם מספקות וכו', שגם זה הוא בחינת שמעלה משמד לרצון כנ"ל, והוא גמר ויגמר.

ועל־כן 'דוד' בגימטריא 'די', בחינת 'שדי', בחינת (בראשית מג, יד): "ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח את אחיכם אחר" וכו', שמרמז על קץ הגאלה הזאת (בראשית רבה צב, א), שעליו נאמר מה שהתחנן יעקב אבינו עלינו (שם): 'האומר לעולמו די יאמר לצרותינו די'. וזה בכלל ובפרט, בכלליות ישראל שיאמר די לצרותינו, כי כבר משך עלינו השעבוד וארך עלינו הגלות מאד מאד, ובודאי סוף כל סוף יאמר די לצרותינו וימהר לגאלנו גאלת עולם, כמו שכתוב (איכה ד, כב): "לא יוסיף להגלותך" וכו'. וכן בפרטיות אצל כל אחד, ובפרט אותן שהתחילו קצת, וכבר העלה אותם הצדיק האמת ממקום שהעלה אותם, כאשר יודע כל אחד בנפשו, ואף־על־פי־כן עובר עליהם בכל פעם ובכל יום וכו' מה שעובר עליהם, וצריכים לבטח בכחם של זקנים דקדשה הנ"ל, שעוסקים לחזק את הרצון וממשיכים עלינו בחינת דוד משיח שיאמר די לצרות הנפש וכו' של כל אחד בפרטיות, כי "קץ שם לחשך" וכו' (איוב כח, ג), ובודאי "לא לנצח יריב" וכו' (תהלים קג, ט). והעקר לחזק עצמו בכח של הצדיקים הנ"ל, כי כלם כלולים מכל התקונים הנ"ל, רק שכל אחד בפרטיות הוא עוסק בתקון זה וכו', וכמבאר מזה במקום אחר.

נמצא, ששלשת הצדיקים האלו שהם בחינת 'יוסף משה דוד' שנסתלקו ברעוא דרעוין, בבחינת עת רצון וכו' כנ"ל, הם עושים בחינת שלשה תקונים: אחד - להעלות ולחזק את הכשרים עדין שלא יפלו, שלא יסורו חס ושלום בבחינת (דברים יא, טז): "וסרתם ועבדתם" וכו', רק יתחזקו תמיד ברצון חזק להשם־ יתברך וכו', וזה בחינת 'יוסף' וכנ"ל. שני - הוא בחינת 'משה' שמוסיף עוד להעלות אותן שכבר נפלו למקום שנפלו להעלותם משם וכו'. שלישי - הוא בחינת 'דוד' שהוא עקר בחינת משיח ביותר, בחינת משיח בן דוד, שהעקר הוא לגמר הגאלה בכלל ובפרט, דהינו שגם אותן שכבר העלה משמד לרצון וכו', שצריכין לחזקם שלא יפלו עוד בכל מה שעובר עליהם וכו', שעל־ידי־זה יגמר הגאלה ויאמר די לצרותינו וכו', במהרה בימינו, אמן.

וזה בחינת מה שכתוב בספרים (שער הכונות דרוש בין המצרים) שעקר המתקת הדינים להפך מ'צרה' ל'רצה', הינו כנ"ל, כי עקר התקון וכו' הוא על־ידי בחינת 'רצה', בחינת רצון העליון וכו', כנ"ל.