# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1596/65/8/

ועל־כן אחר קריעת ים סוף התר החמץ. כי עקר אסור החמץ הוא שלא להחמיץ המח בחקירות אלו, ששרשם מסוד הנקדה הנ"ל, בחינת משהו, שמשם משתלשלים כל החקירות והקשיות, ובפסח שהוא תחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים - שאז נבחרו ישראל מן השבעים עמים לרצונו ושמו יתברך, על־כן אי אפשר להזהר מחמוץ המח בזה, כי אם על־ידי שבדלין מחמץ במשהו, שהוא סוד 'עץ הדעת טוב ורע' (פרי־עץ־חיים שער חג המצות פרק ד), שצריכין עתה להשמר ממנו מאד על־ידי קדשת אכילת מצה שהיא אסותא (זהר תצוה קפג:), ונזהרין מחמץ במשהו.

אבל אחר קריעת ים סוף, שאז היה גמר גאלת מצרים, ואז היה באמת רעש גדול למעלה על־ידי קשיא זאת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר תרומה קע:) על פסוק (שמות יד, כ): "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" - שהיה קשה לפניו יתברך קריעת ים סוף, מחמת גדל הקטרוג: 'מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה־זרה והללו עובדי עבודה־זרה' וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה כא, ז). אבל השם־יתברך ברחמיו המתיק הדין והקטרוג, והאיר סוד הנקדה הנ"ל שהיא סוד הבדלה שבין ישראל לעמים, שזה בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש (בשלח נב:): "מה תצעק אלי" - 'בעתיקא תליא' וכו', 'עתיקא' זה בחינת פדיון והמתקה הנ"ל, בחינת רעוא דרעוין (זהר יתרו פט.) כידוע, ועל־ידי־זה נקרעו המים ונגמר גאלתן של ישראל. ועל־כן אחר־כך התר החמץ, כי כבר נמתק החמץ על־ידי הארת ההמתקה הנ"ל ואין לו עוד כח להחמיץ המח, מאחר שכבר בטל השם־יתברך בעצמו הקטרוג הנ"ל, וראו כלם את היד הגדלה וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), כי בודאי צדיק ה' ואנו בני בחיריו, וכל הרוצה להתקרב לקדשתו יתברך צריך לבוא אליו למשה ולישראל שמעלה הכל משמד לרצון, עד יקים (צפניה ג, ט): "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.