# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1788/61/

אין קורין בתורה בפחות מעשרה פסוקים, 'וידבר' עולה [מן המנין] וכו'. ואי סליק ענינא וכו', כגון פרשת עמלק שאין בה אלא תשעה פסוקים, שפיר דמי (שלחן ערוך ארח חיים סימן קלז סעיף א').

על־פי מה שכתב רבנו, נרו יאיר, שצריך להמשיך אריכת ימים לתוך המלכות, וזה נעשה על־ידי עסק התורה שהיא שמא דקדשא בריך הוא, שעל־ידה קורין את החיים וממשיכין לתוך המדות והכלים וכו', עין שם כל המאמר המתחיל: 'וביום הבכורים' (בסימן נו).

וזה בחינת קריאת התורה, כי אף שעל־ידי עסק התורה בכל מקום ממשיכין אריכת ימים, על כל זה ביותר מסגל לזה קריאת התורה, כי התורה בעצמה כמו שהיא כתובה לפנינו - היא בחינת שמא דקדשא בריך הוא - שם העצם ממש, וכן הפסוק (דברים יז, יט): "והיתה עמו וקרא בו" וכו', נאמר גם כן על ספר התורה שצריך המלך לכתב לו. ועל־כן נקרא בלשון 'קריאת התורה', הינו בחינת קריאה ממש, בחינת: "וקרא בו כל ימי חייו", שעל־ידי־זה קורין את חי החיים, כמו שכתוב שם. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.): 'כל המניח ספר תורה כשהיא פתוחה ויוצא - נתקצרין ימיו', הפך אריכת ימים הנ"ל.

ועל־ כן תקנו קריאת התורה בשבת ויום־טוב ובמנחה בשבת ובשני וחמישי (בבא קמא פב.), כי כלם הם ימי רצון ואז נמשך שפע, על־כן צריך לקרות בהתורה כדי לקרות את החיים, שהוא השפע, לתוך המדות וכלים, כדי שלא יהיה רבוי אור וכו', כמו שכתוב שם. ועל־כן תקנו קריאת ספר תורה בשעת התפלה, כי התפלה היא בחינת מלכות, ועל־ידי התפלה מעוררין השפע, וצריך להמשיך אריכת ימים לתוך המלכות, הינו שצריכין להמשיך את החיים לתוך המדות כנ"ל. ובכל יום נעשה זאת על־ידי 'קדשה דסדרא' שהיא גם כן קריאת פסוקים, ועל־ידם קורין את השפע לתוך המדות כנ"ל, ועל־כן אסור לצאת מבית הכנסת קדם 'קדשה דסדרא', כמו שאסור לצאת באמצע קריאת התורה (שלחן ערוך ארח חיים סימן קלב, סעיף ב). אבל בשני וחמישי ושאר ימים קדושים, שהם ימי רצון, ומחמת שאז עת רצון ונתעורר חיים ושפע גדול, על־כן אין מספיק 'קדשה דסדרא' הנ"ל, וצריך גם כן לקרות בתורה כשרה שעל־ידה עקר קריאת החיים כנ"ל - כדי לקרות הרצון והחיים והשפע לתוך המדות כנ"ל, כדי להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות כנ"ל.

ועל־כן אין קורין פחות מעשרה פסוקים, כדי לתקן המלכות שהבחינה הקטנה שבה היא בחינת עשרה, בחינת 'שרי עשרות'. כי יש שרי אלפים ושרי מאות וכו', כי היא כלולה מעשר, ועשר מעשר, ועשר וכו', והמעוט שבכללות הוא כלליות מעשר.

ועל־כן אין קורין פחות מעשרה פסוקים, חוץ מפרשת עמלק שאף־על־פי שאין בה אלא תשעה פסוקים וכו', [כי מה שכתוב בשלחן ערוך 'כגון' פרשת עמלק הוא לאו דוקא, כי באמת לא נמצא שום קריאה בתורה של תשעה פסוקים, רק פרשת עמלק שקורין בפורים לבד]. כי כנגד מלכות דקדשה הוא מלכות הרשעה, שהוא מלכות המן, שהוא יונק מעשירות, עין שם היטב, והנה מלכות עמלק הוא בחינת הנחש שכרוך אחר הקדשה ויונק מרגלי הקדשה, ועל־כן מתגבר בעשירות, שהיא הבחינה האחרונה, בחינת רגלין, כמו שכתוב במקום אחר (בסימן סט). ועל־כן אין בפרשת עמלק אלא תשעה פסוקים, כי אז לא נמחה זכרו לגמרי, כמו שכתוב (שמות יז, טז): "כי יד על כס" וכו'. ועדין יש לו קצת יניקה מרגלי הקדשה, שהיא בחינת העשירות, ועל־כן אין בה כי אם תשעה פסוקים.

ובאמת כל יניקתו והתגברותו שמתגבר על הקדשה הוא בחינת (קהלת ח, ט): "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", כמבאר בכמה מקומות (ספר הלקוטים לך לך; לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן סה אות ה), וכמו שכתוב שם (באות ה'), שיש כח במלכות דקדשה שהוא בחינת 'מרדכי' להוציא בלעו מפיו, בבחינת (איוב כ, טו): "חיל בלע ויקיאנו", ועושה מזה תורה, שהיא בחינת 'אשת חיל', עין שם. כי מוסרין לו בכונה מלכות וממשלה, והמלכות בגלות שם כדי שתוציא משם כל ניצוצי הקדשה שיש שם. וזה בחינת כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק - הינו מה שהכסא חסר וכן השם חלוק, וכל זה מחמת התגברותו ויש לו יניקה גדולה מהקדשה, זה בעצמו מלחמה לה' בעמלק מדר דר, כי בזה בעצמו נלחם ה' בעמלק מדר דר, כי בזה בעצמו נלחם ה' עמו עד שימחה זכרו לגמרי, בחינת: "עת אשר שלט" וכו' כנ"ל. ועל־כן: 'נשבע ה' שאין שמו שלם ואין כסאו שלם' עד וכו' (תנחומא כי תצא יא), כי כל זמן שאין נמחה זכרו לגמרי, כביכול, אין השם והכסא שלם על־ידי יניקתו והתגברותו משם - כדי להוציא כל עצם חיותו וכל ניצוצות הקדשה ממנו, כדי שימחה זכרו לגמרי על־ידי־זה דוקא, כנ"ל.

וזה ראינו בימי מרדכי, כי לכאורה תמוה, כי לפי גדל הרשעות של ושתי הרשעה, מאין בא שהמן יהיה קטגור הגדול עליה לגדל הרשעות של המן הרשע, והיה ראוי שיהיה סנגור גדול עליה, כי היא דגמתו ברשעות. אך הנראה, שמחשבת הסטרא אחרא היה על הסוף, כדי שתלקח אסתר אל בית המלך, כדי שיכבשו המלכות דקדשה אצלם. ובאמת בסוף זה דיקא היה אצלם מפלתם, וכל מה שהתגברו כדי להביא המלכות יותר בהסתרה אצלם, שזה בחינת אסתר שנלקחה לבית המלכות, על־ידי־זה דיקא היתה מפלתם העצומה כאשר נתגלגל בסוף. ולהפך, מלכות דקדשה עלתה עליה גדולה מאד, ואז הוציאה עמה כל ניצוצות הקדשה שבלעו, ועשו מזה תורה חדשה, הינו המגלה שדמוה רבותינו ז"ל (מגלה טז:) להתורה בכל דיניה, הן בכתיבה ושרטוטה וקריאתה, כי אחר־כך כשנתהפך והוציאו בלעו מפיו, בחינת (איוב כ, טו): "חיל בלע ויקיאנו", כמו שכתוב (אסתר ח, ב): "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", אז נעשה מכל זה תורה, הינו המגלה שנעשית מהמעשה הזאת.

ועל־כן בפורים קורין אז פרשת עמלק אף שאין בה אלא תשעה פסוקים, כי אדרבא על־ידי־זה היתה מפלתו כנ"ל, וזה החסרון אנו משלימין בקריאת המגלה שקורין אחר־כך שהיא נעשית מבחינה זו, כנ"ל. ועל־כן לא נמצא בשום פעם שנקרא תשעה פסוקים אלא בפורים שקורין פרשת עמלק, כי אז היתה מפלתו, והמפלה היתה דיקא על־ידי בחינה זו, כנ"ל, ואז באמת נשלם החסרון בתוספת מרבה מאד, כי על־ידי־זה נעשה מגלה שלמה. וזהו בחינת המגלה שקורין אחר־כך, שהוא גם כן בחינת קריאת התורה בכל דיני הכתיבה והקריאה כנ"ל, כי לא נמצא שום קריאה בצבור כי אם קריאת התורה וקריאת המגלה, כי היא בחינת קריאת התורה ממש, כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.): 'קימו מה שקבלו כבר', כי אז נשלם קבלת התורה, כי על־ידה נשלם התורה שהיתה חסרה, כנ"ל.

וזה שצריך לקרות שלשה פסוקים לכל אחד, וכן אין קורין בתורה בפחות משלשה אנשים העולים לתורה (שלחן ערוך ארח חיים סימן קלז סעיף ב). כי שלמות המלכות, על־ידי שממשיכין לתוכה חיים ואריכת ימים, שהיא בחינת דעת, שהיא בחינת שלום ובחינת מחלקת לשם שמים, והשלום הוא בחינת השלישי המכריע, כי אין שלום אלא כשיש שני הפכים והשלישי מכריע ביניהם, בחינת ימין ושמאל ואמצעי המכריע. ועל־כן צריכין גם כן שלשה עולים, כדי להשלים המלכות על־ידי השלום, שהיא בחינת דעת, בחינת אריכת ימים כנ"ל. ועל־כן תקנו גם כן בשני וחמישי שיהיו בית דין יושבין כדי לפסק המשפט, שהוא השלום (בבא קמא פב.), כי הפסק דין הוא ההכרעה והשלום, וכמו שכתוב (זכריה ח, טז): "ומשפט שלום שפטו בשעריכם".

אח ר כתבי זאת ראיתי שהביא הטורי־זהב (ארח חיים סימן קלז) מה שכתב הבית־יוסף בשם ארחות־חיים, זה לשונו: 'כגון פרשת עמלק: בית־יוסף הביא בשם ארחות־חיים - לא הוסיפו בה מלמעלה או מלמטה, מפני שאמר הקדוש־ברוך־הוא: עמלק גרם להיות שמי וכסאי חסרים - כך פרשתו חסרה, ובירושלמי אמר: הוא עשה מעשה קטועה - לפיכך פרשתו קטועה', עד כאן לשונו. ואורו עיני, כי תהלה לאל, ראיתי שהנחני ה' בדרך אמת, כמו שכתבתי למעלה, שמה שאין בפרשת עמלק כי אם תשעה פסוקים הוא בבחינת "כי יד על כס יה" כנ"ל.

גם מצאתי אחר־כך שכתב הבית־יוסף (ארח חיים סימן קלב) בשם הפוסקים, שמה שנתקן 'ובא לציון' כדי שיקימו כל ישראל למוד התורה בכל יום, עין שם. מכון כמו שכתבתי למעלה ש'ובא לציון' הוא במקום עסק התורה, כי צריכין דוקא ללמד אחר התפלה, כדי להמשיך חיים ואריכת ימים וכו' כנ"ל. וכן מבאר גם כן בשלחן־ערוך (ארח חיים סימן קנה סעיף א'): שצריך לצאת מבית הכנסת לבית המדרש כדי ללמד כנ"ל.

על־פי טעם זה נכון גם כן מה שאין אומרים 'ובא לציון' בשבת כי אם במנחה, כי אז קורין בתורה ובנביא, כמו שכתב הבית־יוסף שם טעם זה. ואף שבשני וחמישי קורין גם כן, אף־על־פי־כן מחמת שקורין מעט ואין מפטירין בנביא, על־כן צריכין גם כן 'ובא לציון', והכל נכון על־פי מה שנתבאר למעלה.

הלכה ב - לא נודע איה, ולא נודע לנו אם לא נתבארה, או נתבארה ונאבדה, בעוונותינו הרבים.