# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1788/64/4/

וזה בחינת הגבהת התורה, שאחר הקריאה מגביהין את התורה וכו', ונוהגין לקנותו בדמים יקרים, כמו שכתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן קמז סעיף א'). כי מבאר בהתורה הנ"ל, שאפלו כשמקשרין כל הרצונות לשרש הרצון, לפעמים מתגבר, חס ושלום, מצח הנחש שהוא כנגד 'מצח הרצון' שהוא שרש הרצון, ואזי חוזרים ומתגברים קול החיות רעות, שהם הדעות זרות של חכמי הטבע וכו'. ולזה צריכין צדקה, כי על־ידי מצות צדקה מוציאין החיות של מצח הנחש שיונק חיותו מזקני הדור שאין בהם שלמות, ועל־ידי מצות צדקה מוציאין החיות ממנו, וחוזר ומתגבר התגלות 'מצח הרצון', ואזי נשמע קול הקריאה של יום־טוב שמגלה את הרצון וכו', עין שם כל זה היטב.

וזהו בחינת מצות הגבהה אחר קריאת התורה שקונין אותו בדמים יקרים. כי אחר קריאת התורה שאנו מקשרין על־ידי־זה את כל הרצונות לשרש הרצון, עדין צריכין תקון שלא יתגבר חס ושלום מצח הנחש וכו' כנ"ל, ובשביל זה מגביהין את התורה - להורות, שאנו מגביהין את התורה שכלולה מכל המדות ומכל הימים ומכל החכמות שבעולם, הכל אנו מגביהין למעלה להשם־יתברך, כי אנו מראין הכתב לעם והכל קוראין ומעידין כי זאת תורתנו הקדושה, "וזאת התורה אשר שם משה" וכו' (דברים ד, מד), לידע ולהודיע ולהודע ששרש הרצון שהוא שרש התורה הוא מהשם־יתברך בעצמו, להכניע ולעקר ולבטל מצח הנחש שמטיל פגם וכפירה בשרש הרצון בעצמו, חס ושלום.

כי ההגבהה הוא בידים, והיא תקון לפגם חטא העגל, שהוא פגם הרצון כנ"ל, שעל זה נאמר (שמות לב, יט): "וישלך משה מידו את הלחת", כי היו כבדים עליו מחמת שכפרו ברצון, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא כו, ל). ועכשו אנו מתקנים זאת ומגביהים התורה בידים, וקוראין ומודיעין שהתורה נתנה מאת השם־יתברך - נמצא, שאנו מעידין על שרש הרצון שהוא התורה שהוא מהשם־יתברך, ועל־ידי־זה ממילא אנו מקשרין כל הרצונות לשרש הרצון, כי על־ידי התורה מקשרים כל הרצונות לשרש הרצון, שהוא שרש התורה כנ"ל.

ועל־כן הגולל ספר תורה, שהוא המגביה, הוא כנגד כלם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה לב.). כי זה העקר התקון של כל קריאת התורה, כי על־ידי ההגבהה מכניעין מצח הנחש ומגלין מצח הרצון כנ"ל.

וזה שכתב בשלחן ערוך (סימן קמז): שנוהגין לקנות מצוה זאת של הגבהה בדמים יקרים; כי עקר הכנעת מצח הנחש הוא על־ידי צדקה כנ"ל, ועל־כן נותנין ממון הרבה בעד מצוה זאת, כי הממון שנותנין הוא בחינת צדקה, שעל־ידי־זה מכניעין מצח הנחש, שזהו עקר הגבהת התורה, כנ"ל.