# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1788/64/5/

ועתה מבאר ומובן מה שנוהגין לגזר תענית בשני וחמישי לאחר יום־טוב (ארח חיים סימן תצב), ואיתא, שהטעם שמא מחמת שמחת יום־טוב באו לידי איזה חטא חס ושלום, ולכאורה, איך שיך לגזר ולחשש חששא כזאת, הלא שמחת יום־טוב היא מצוה גדולה מן התורה, וישראל קדושים שמחים אז בהשם־יתברך ובתורתו הקדושה, שעשה עמנו נסים ונפלאות, והוציאנו ממצרים, ונתן לנו את התורה, וקרבנו לשמו הגדול, כמו שאנו אומרים בימים טובים: 'אתה בחרתנו מכל העמים' וכו', ואיך שיך לחשש חששא זאת שמא באו לידי חטא על־ידי־זה, חס ושלום?

אך על־פי הנ"ל מבאר היטב, כי עקר שמחת יום־טוב נמשך על־ידי התגלות הרצון, בחינת (תהלים נח, יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ" וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל, אבל יש קול החיות רעות הנ"ל שהם קול חכמי הטבע, שהם רוצים להתגבר כנגד קול הקריאה של יום־טוב חס ושלום, וכשהם מתגברים חס ושלום - על־ידי־זה נשבת שמחת יום־טוב, כמו שכתוב שם, עין שם, על־כן אחר יום־טוב אנו חוששין שלא יתגברו, חס ושלום קול החיות רעות הנ"ל. כי זה כלל, כי "את זה לעמת זה עשה אלקים" (קהלת ז, יב), ותכף שמתגבר סטרא דקדשה מתגבר כנגדה הסטרא אחרא, וכל זמן שהיתה הקדשה נחה ולא התגברה לגלות הרצון, היו גם הם נחים, אבל תכף כשמתחילין להתגבר לגלות הרצון, אזי מתחילין גם הם להתגבר, ומתחילין לשאג בקולם כנ"ל. כי הענין הוא כמו שני בני אדם הנלחמים, שכשאחד מתחיל להתגבר אזי מתחזק השני כנגדו ביותר, כמבאר במקום אחר (בסימן סה). ועל־כן אנו מתיראין אחר יום־טוב, שמא מתוך שמחת יום־טוב בא איזה פגם, הינו שמא מתוך שמחת יום־טוב שבא על־ידי קול הקריאה של יום־טוב שמגלה את הרצון, שמא על־ידי־זה דיקא בא איזה פגם, חס ושלום, כי מחמת התגברות התגלות הרצון שזהו עקר שמחת יום־טוב כנ"ל, יכול להיות שמחמת זה התגבר כנגדו קול החיות רעות, עד שנכנס איזה מחשבה רעה, חס ושלום שנמשכת מדעות חכמי הטבע, כי מחמת שהתגבר קול דקדשה של יום־טוב, התגברו הם כנגדם כנ"ל.

ועל־כן אנו גוזרין תענית שני וחמישי אחר יום־טוב, 'שני וחמישי' דיקא, כי הם ימי רצון שבהם קבל משה לוחות האחרונות, ותקן חטא העגל שהוא פגם הרצון כנ"ל. ועל־כן על־ידי תענית של שני וחמישי מתגבר הארת הרצון, ונתתקן שמחת יום־טוב שנמשך על־ידי התגלות הרצון כנ"ל. כי עקר מצח הנחש יניקתו מנחש הקדמוני שהתגבר על־ידי חטא ופגם אכילה, שהוא אכילת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת התגברות חכמת הטבע, כי אדם הראשון כפר בעקר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:). ועל־כן על־ידי התענית שני וחמישי מתקנים פגם האכילה, ואז מתגבר הארת הרצון, כי בהם קבל משה הלוחות אחרונות, שהם בחינת תקון חטא העגל שהוא פגם הרצון וכנ"ל.

ועל־כן קורין בהם "ויחל", שהוא תפלת משה שהתפלל להמתיק הכעס והחרון אף של חטא העגל, שעל־ידי־זה בטל הכעס והפכו לרצון, והמשיך הארת הרצון בעולם, שזהו בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנתגלה לו אז שקורין אותן ביום התענית. כי שלש עשרה מדות של רחמים הם בחינת רצון, ועל־כן הם שלש עשרה מדות, כנגד תליסר תקוני דיקנא, כידוע, שזהו בחינת זקן דקדשה שעל־ידו מתגבר מצח הרצון כנ"ל.

גם התענית הוא בחינת צדקה, בחינת (ברכות ו:): 'אגרא דתעניתא צדקתא', וכמו שכתוב בהתורה 'דרשו' (סימן לז) בלקוטי חלק א', עין שם. ועל־ידי הצדקה עקר הכנעת מצח הנחש, על־כן מתענין אחר יום־טוב, וכנ"ל.

הלכות קריאת התורה הלכה ה' - נכללת בהלכות נשיאת כפים הלכה ה'.