# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1788/66/2/

אבל כשהלכו ישראל שלשה ימים בלא תורה, עמדו הנביאים שביניהם ותקנו שיהיו קורין בשני וחמישי, 'הנביאים' דיקא, כי מבאר בהתורה הנ"ל, שכשהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות וכו', אזי צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה־בבחינת־דין וכו', שעל־ידי־זה נעשין כל התקונים המבארין שם, עד שזוכין לבחינת רוח נבואה, שעל־ידי־זה עקר ברור האמונה שהוא אמונת חדוש העולם וכו', עין שם כל זה היטב היטב.

וזהו בחינת כל הנביאים ובעלי רוח הקדש שעמדו לישראל בכל דור ודור אחר מתן תורה, על־ידי משה רבנו שהוא רבן של כל הנביאים. כי עקר ברור האמונה, הוא על־ידי משה שנתן לנו את התורה שהיא עקר הנבואה, שהיא קימת לדורות לנצח, ועליה אין להוסיף ולא לגרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה ב:) שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אך כל הנביאים והצדיקים בעלי רוח הקדש שעמדו אחר משה עד היום הזה, כלם לא באו רק להוכיח את ישראל על עו‍נותיהם, בבחינת קולו של משה שנמשך על־ידי רוח נבואה וכו' כמו שמבאר שם, עין שם, שזהו בחינת (ישעיה נח, א): "כשופר הרם קולך" הנאמר לענין נבואה.

וכל זה הוא מחמת בחינה הנ"ל המבאר בתורה הנ"ל, שהוא מה שלפעמים הסטרא אחרא יונקת מהרחמנות, ואז נתמעט הרחמנות אצלנו וכו', עד שבאין כל הקלקולים המבארין שם. והתקון הוא על־ידי הבעל כח שמתפלל תפלה־בבחינת־דין, שעל־ ידי־זה נתתקן הכל, עד שזוכין לרוח נבואה שהוא בחינת קבלת התורה וכו'. וכל זה נעשה בכל דור ובכל עת בכמה בחינות, כי אף־על־פי שכבר קבלנו את התורה על־ידי משה רבנו שהוא עקר התקון לכל הנ"ל, אף־על־פי־כן הסטרא אחרא וחילותיה הם אורבים וחותרים בכל עת לקלקל, חס ושלום, כל התקונים הנמשכין על־ידי התורה, שכל זה הוא בחינת מה שכתוב שם בתחלת התורה: שלפעמים הסטרא אחרא יונקת מהרחמנות, שעל־ידי־זה כל הקלקולים חס ושלום, כי נתמעט הרחמנות אצלנו ונעשה אכזריות וכו', עד שנקטן הדעת ונתקלקלין המחין שהם מחצות פרוסות בפני תאות נאוף, כי השלשה מחין הם מחצות פרוסות בפני זאת התאוה וכו'.

הינו כי עקר הדעת, שהוא עקר הרחמנות, היא התורה הקדושה שנתן לנו באהבתו ובחמלתו עלינו, בבחינת: 'חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו', הנאמר לענין התורה (בברכת אהבת עולם). וזהו בחינת (משלי לא, כו): "ותורת חסד על לשונה". והוא עקר הדעת והמחין שהם מחצות פרוסות בפני זאת התאוה, בבחינת (סוטה כא.): 'אוריתא מגנא ומצלא', וכמו שכתוב (משלי ב, יא): "מזמה תשמר עליך", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:): 'בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין'. אך כשהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות הזה אזי נתקלקל הרחמנות וכו', הינו שבכל פעם מתגברת הסטרא אחרא וחילותיה לינק מהרחמנות והדעת, שהיא התורה הקדושה שהוא עקר הדעת והמח, כי אין חכמה כחכמת התורה, וכל החכמות חיצוניות אף־על־פי שנראים כחכמות, באמת הם כסילות כנגד חכמת התורה, כמו שכתוב בהתורה 'דרשו ה' וכו'' (סימן לז), וכמו שכתוב (ירמיה ט, כב): "אל יתהלל חכם בחכמתו" וכו'.

אבל הסטרא אחרא מתגברת לינק מהרחמנות האמתי שהיא התורה, ורוצים להמשיך לעצמם הרחמנות, שזהו מה שאנו רואים שהם חותרים להכניס עבודה־זרה בבית ה', להכניס חכמות חיצוניות בתוך התורה הקדושה, ולפרש התורה על־פי דרכיהם הרעים, שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומהפכים דברי אלקים חיים לדרכיהם, ומחציפים פניהם ואומרים שכל כונתם לטובת ישראל, שיש להם רחמנות גדול על ישראל על שהם נבוכים כל כך לפי דעתם הרעה, דהינו מה שמדקדקים רק במצו‍ת, וכל למודם הוא רק גמרא ופוסקים וספרי מוסר וכו', והם שוקדים לתקנת ישראל ברחמנות המר והמרור שלהם, ורוצים לפתות ולהסית ולהכריח את ישראל שילכו, חס ושלום, בדרכיהם, אשר כבר ראינו מה שנמשך על־ידי הרחמנות שלהם, שכל מי שנמשך אחריהם פורק על לגמרי, כמבאר בכל הספרים הקדושים שצועקים על זה בקול מר ונמהר, וכמבאר בדברינו כמה פעמים. וכל זה כלול בדבור הקדוש הזה שכתב אדמו"ר ז"ל, שלפעמים הם יונקים מהרחמנות, כי כך מרגל בלשונם הטמא. ומובא בספריהם הרעים, שהם רוצים רק באמת, כי יש להם רחמנות על נערי בני ישראל, ורוצים להדריכם בדרך ישרה על־פי פרושי התורה שלהם לשאול ולאבדון וכו', רחמנא לצלן.

וזה הקלקול מצוי בכל דור בכמה בחינות שונות, כי תכף אחר מתן תורה קדם שירד משה מן ההר, נתקבצו על אהרן לעשות להם את העגל, שאמרו גם כן שהוא מצד הרחמנות שלהם, כמובן בפרשה שם שאמרו (שמות לב, א): "קום עשה לנו אלקים כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", שדבריהם אלו בוטים כמדקרות חרב, שמתקבצים בקבוץ גדול לפקח על תקנת ההמון, ומרחמים עליהם ומבקשים להם מי שילך לפניהם להדריכם בדרך שהם רוצים, כמו שכתוב שם: "אשר ילכו לפנינו". וכן הוא בכל דור ודור, בפרט בדור הזה, כמובן למי שבקי קצת בדבריהם ודרכיהם הרעים, שאומרים בפיהם וממלאים בידיהם להדפיס ספרים על זה, וכל זה הוא בחינה הנ"ל מה שכתוב לעיל שלפעמים הם יונקים מהרחמנות וכו', ועל־ידי־זה בא תאות נאוף ונתקלקל התפלה, חס ושלום. והתקון הוא על־ידי הבעל כח הנ"ל וכו' - שמתפלל תפלה־בבחינת־דין וכו', עד שנמשך רוח נבואה וכו'.

וזהו בחינת כל הנביאים שעמדו אחר משה, שבאים רק להוכיח את ישראל לקים את התורה באמת, כי עקר התקון על־ידם, כי כל נבואתם נמשך מהבעל כח הנ"ל שעל־ידו עקר התקון. וכן בכל דור ודור כל הצדיקי אמת יש להם בחינת רוח נבואה גם עתה וכו', כמבאר שם היטב (באות ח').

ועל־כן הנביאים כשראו שהלכו ישראל במדבר שלשה ימים בלא מים, שהוא מחמת שנתמעטו מימי הדעת, שהם בחינת (ישעיה יא, ט): "כמים לים מכסים", שהוא בחינת התורה, שזה נמשך רק מהרחמנות דסטרא אחרא הנ"ל, על־כן עמדו ותקנו שיהיו ישראל קורין גם בשני וחמישי, כדי שלא יעברו שלשה ימים בלא תורה.

ועל־כן תקנו בשני וחמישי דיקא, כי בשני וחמישי אז הוא בחינת דינים, כמובן בכונות (פרי עץ חיים מקרא קדש פרק ג'), שיום שני הוא בחינת גבורה, ויום חמישי הוא בחינת הוד שהוא גם כן ענף הגבורה, כידוע, ועל־כן בהם בתי דינין יושבין (בבא קמא פב.). ועל־כן צריכין אז ביותר להמשיך על עצמו כח התפלה־בבחינת־דין של הבעל כח, כדי שלא תינק הסטרא אחרא מהדינים וכו', כמו שכתוב שם.

ועל־כן נוהגים להרבות בתחנונים ותפלות הרבה בשני וחמישי (ארח חיים סימן קלד, סעיף א), כדי להמשיך עלינו כח של הבעל כח הנ"ל שיכול בכחו הגדול להתפלל תפלה־בבחינת־דין וכו'. כי אז צריכים תפלות ותחנונים הרבה מאד שלא תתגבר הסטרא אחרא לינק מהתפלה על־ידי הדינים, רק נזכה על־ידי רבוי התפלות והתחנות לעורר רחמיו עלינו, שימשיך עלינו כח הבעל כח הנ"ל שיודע להתפלל תפלה־ בבחינת־דין שעל־ידו נתתקן כל התקונים הנ"ל, עד שזוכין לבחינת רוח נבואה שהוא קיום התורה, שעל־ידי־זה נתתקן הכל.

על־כן עמדו הנביאים דיקא, ותקנו לישראל שיהיו קורין בתורה בשני וחמישי דיקא שהם ימי דין וכו', כדי שכל ישראל ימשיכו עליהם על־ידי קריאת התורה בצבור כח הבעל כח הנ"ל, שמשם נמשך הרוח נבואה, שהוא בחינת התורה, כדי לזכות גם בימי החל להמשיך קדשת שבת - לזכות לברר אמונת חדוש העולם, עד שיהיה נמשך בחינת חדוש העולם שלעתיד, עד שיהיה נמשך בחינת הקול המשקה את הגן, שהוא בחינת קול הנגון שיתער לעתיד, שהוא שיר פשוט כפול וכו' שעולה ע"ב [שבעים ושתים] וכו', שעל־ידי־זה יכולין להוכיח את ישראל ונתתקן הכל, כמו שכתוב שם.

ובשביל זה צריכין לקרות בתורה בנגון ובטעמים - כדי להמשיך על עצמו קול הנגון הנ"ל שנמשך על־ידי התורה כנ"ל, שהוא גבוה מן הכל. כי יש בהתורה טנת"א [טעמים, נקדות, תגין, אותיות], והטעמים, שהם בחינת נגון - גבוהים מן הכל, כמובא, כי הטעמים, שהם בחינת נגון הנ"ל, הם בבחינת שם ע"ב כמובא, שזהו בחינת השיר והנגון הנ"ל שעולה ע"ב כמנין חסד, כמו שכתוב שם.