# לח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1788/66/38/

וזה בחינת מה שכתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן קלח סעיף א'): ש אסור להתחיל להקורא שני פסוקים סמוך לפרשה שלפניה, וכן אסור לסים שני פסוקים סמוך לפרשה שלאחריה. והטעם, אמרו בגמרא (מגלה כב.) משום הנכנסים והיוצאין, שלא יטעו הנכנסין שקראו לזה שלפניו רק שני פסוקים, וכן שלא יטעו היוצאין שיקראו לשלאחריו רק שני פסוקים. והנה נראה מדברי רבותינו ז"ל, שהאסור לקרות רק שני פסוקים - חמור מאד, עד שמחמת זה גזרו גזרה שלא להתחיל ולסים שני פסוקים סמוך לפרשה.

והענין על־פי הנ"ל, שצריכין לשמר מאד את השלשה מחין שיהיו מחיצות פרוסות בפני זאת התאוה, והעקר הוא מח השלישי שהוא הדעת, ששם אחיזת 'עץ הדעת טוב ורע', שעל־ידי־זה עקר הנסיון והברור, ועל־ידו עקר התקון וכנ"ל (אות יא), שזהו בחינת קריאת הפרשה 'שנים מקרא ואחד תרגום', כי אי אפשר לזכות לשיר הנ"ל שיהיה בעת חדוש העולם לעתיד, שהוא תכלית שעשוע עולם הבא, כי אם על־ידי ברור הדעת מאחיזת 'עץ הדעת טוב ורע' שזהו בחינת 'תרגום', שזוכה לזה כל אחד מישראל כפי מה שעמד בנסיון וצרוף בתאוה הנ"ל, וכפי מה שזכה לחפש ולבקש את הצדיק האמת הבעל כח הנ"ל, שעל־ידו עקר ברור המדמה וכו' וכנ"ל. וכנגד זה הם בחינת שלשה פסוקים שבתורה שמחיב כל אחד מהקוראים לקרות לפחות. וזה כל בחינת שלשה ושלשה של התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.): 'בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי' וכו', כי הכל כנגד בחינת השלשה מחין הנ"ל, שעקר הוא המח השלישי שהוא הדעת, ששם עקר הברור, שהוא בבחינת 'תרגום' וכו', וכנ"ל.

ועל־כן צריך לידע כל אחד מישראל שרוצה לחוס על נפשו ולצאת מזהמתו ולהתקרב לצדיקי אמת וכונתו באמת לשוב להשם־יתברך, צריך לידע - שבהכרח שיעברו עליו כמה וכמה משברים וגלים ובחינות ונסיונות וצרופים, ואם לא יהיה שוטה ופתי וכסיל, ולא יניח את מקומו בכל מה שיעבר עליו, בודאי יזכה לאחרית טוב לנצח.

וזהו בחינת מה שכתוב בסימן ו', שמי שרוצה לשוב בתשובה צריך שיהיה בקי בהלכה, בקי ברצוא, בקי בשוב, בבחינת: 'זכאה מאן דעיל ונפיק' וכו', עין שם היטב. וכל זה הכח מקבלין רק מהצדיק האמת, שהוא בחינת משה, שהוא מוסר נפשו תמיד בשביל חלושי כח שבישראל, ועושה כמה תחבולות בחכמה נפלאה כדי להחיות ולקים את כל הנפשות החפצים להתקרב, כמבאר בדברי אדמו"ר ז"ל הרבה בזה (סימן רטו וסימן פב תנינא).

וזהו בחינת ההפסקות שבתורה שבין פרשה לפרשה שהם הפתוחות והסתומות. כי מבאר בדברי רבותינו ז"ל (במדבר רבה יד, כ) ומובא בפרוש רש"י בפרשת ויקרא (א, א): 'ומה היו הפסקות משמשות? לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחמר להדיוט הלמד מן ההדיוט'; עד כאן לשונו. והעקר מה שהיה צריך משה רוח להתבונן בין פרשה לפרשה, הוא מחמת עכירת המעשים של העולם, שמחמת זה קשה מאד להצדיק שהוא בחינת משה, להמשיך תורה להעולם מההעלם אל הגלוי, שזהו בחינת פרשה כנ"ל. כי יש כמה וכמה קטרוגים על זה, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל (שבת פט.) כמה קטרגו המלאכים על קבלת התורה, וכן הוא בכל דבור ודבור ובכל ענין וענין שהיה צריך משה לקבל, ומחמת זה נתיגע מחו בעת שקבל הדבור, עד שהיה צריך לתן לו רוח להתבונן בין פרשה לפרשה וכו'.

ובזה הרוח שהיה מפסיק ומתבונן וכו', על־ידי־זה עשה טובה נוראה להעולם הצריכים לקבל ממנו, כי זה ההפסק הוא בבחינת (מנחות צט:): 'בטולה של תורה זהו קיומה'. שזהו בחינת מה שכתב אדמו"ר ז"ל (בסימן טז) על מאמר רבותינו ז"ל: 'ודמיא עיניו כתרי סהרא' וכו', עין שם. וכן במקומות אחרים, ומבאר מהם, שעל־ידי הבטול של הצדיק שמבטל עצמו מהשגתו בין ענין לענין, על־ידי־זה הוא מחיה ומקים את כל העולם, את כל האנשים הפשוטים, הן אנשים פשוטים ממש, הן הלומדים והיראים שמבטלים לפעמים וכו' (כמבאר בסימן עח לקוטי תנינא ובמקום אחר).

נמצא, שעל־ידי ההפסקות שבין הפרשיות, שהם סימני הפרשיות, על־ידי־זה דיקא יכולים להתקים כל הרחוקים הבאים להתקרב, שצריכים לקבל בחינת בקיאות הנ"ל, בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בקי בעיל בקי בנפיק וכו', שמקבלים כל זה מהבטול של הצדיק, שזהו בחינת ההפסקות שבין פרשה לפרשה וכנ"ל, כי על־ידי שהצדיק מבטל עצמו מהתורה בין ענין לענין, על־ידי־זה מתבונן איך להכניס הפרשה והענין הזה לתוך העולם, באפן שיתקים אצלם ויתחזקו על עמדם בכל מה שיעבר עליהם, כי דיקא על־ידי הבטול וההפסקה מכניס בהם התחזקות הזה כנ"ל, וכמובן בדבריו ז"ל בכמה מקומות. וכל אלו המקרבין הזוכין להתחזק כנ"ל, על־ידי־זה עקר הברור שלהם, שהוא בחינת ברור 'עץ הדעת טוב ורע', שהוא בחינת מח השלישי, שבשביל זה צריכין לקרות שלשה פסוקים דיקא, כנ"ל.