# לט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1788/66/39/

ועתה תראה, שזהו מרמז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו, ש אסור להתחיל ולסים פחות משלשה פסוקים סמוך לפרשה משום הנכנסין והיוצאין - רמזו בזה, שכל מי שרוצה לקבל על עצמו בחינת קבלת התורה, שזהו בחינת קריאת התורה כנ"ל, שההכרח שיקרא דיקא לפחות שלשה פסוקים, שהעקר לתקן מח השלישי כנ"ל ששם כל הנסיון והברור כנ"ל, על־כן אסור להתחיל ולסים פחות משלשה פסוקים סמוך לפרשה משום הנכנסין והיוצאין שלא יטעו וכו' כנ"ל, הינו שלא יטעה הנכנס להתקרב להשם־יתברך שיכולין לכנס בתורה ולהתקרב להשם־יתברך על־ידי בחינת שני פסוקים לבד, בלי ברור מח השלישי שבו אחיזת עץ הדעת, כי אז, חס ושלום, אם יטעה בזה לא יתקרב לעולם כנ"ל, כי תכף כשיעבר מה שבהכרח לעבר עליו, יוכל יפל לגמרי, חס ושלום.

וכן היוצא, צריך לזהר ביותר שלא יטעה שיקראו לאחריו רק שני פסוקים, הינו שבהכרח שימצאו גם יוצאים, כי אי אפשר להיות בפנים תמיד, ובהכרח לצאת לחוץ קצת, אבל אז צריך לזהר ביותר שלא יפל לגמרי, חס ושלום, שזהו בחינת אזהרת הבקיאות הנ"ל, בחינת בקי בעיל בקי בנפיק, בחינת: 'זכאה מאן דעיל ונפיק'. ועל־כן צריכים לזהר שלא לסים שני פסוקים סמוך לפרשה, שלא יטעה היוצא שאפשר להתקרב אל התורה והעבודה על־ידי בחינת שני פסוקים בלבד, בלי ברור הדעת שהוא בחינת שלשה פסוקים דיקא. כי אם יטעה בזה, חס ושלום - יוכל לצאת לגמרי וכנ"ל. ועל־כן רמזו כל זה בהדין של ההפסקות שבין פרשה לפרשה שלא להתחיל ולסים שני פסוקים סמוך להם, כי כל עקר ההפסקות שבין הפרשיות היה בשביל זה, בשביל להחזיק ולקים את הנכנסין והיוצאין שישארו על עמדם, בבחינת: 'זכאה מאן דעיל ונפיק', וכנ"ל.