# י

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/64/10/

וזהו החלוק שבין פסח לשבועות, ובשביל זה בפסח אסור החמץ ב'בל יראה ובל ימצא' באסור חמור מאד באסור כרת, ובשבועות צריכין להביא שתי הלחם מחמץ דיקא. כי איתא בפרי עץ חיים בכונות של פסח (פרק א'), שבפסח יורדת הארה גדולה מן השמים, הארת מחין גדולים מאד מאד שיורדים בליל פסח בפעם אחת שלא בהדרגה ושלא כסדר, כי יורדין כל המחין בפעם אחת וכו', מה שאין נמצא כן בכל השנה ואפלו בשבת ושבועות, כי תמיד צריכין לקבל הארת המחין בהדרגה וכסדר מדרגא לדרגא בהמשך הזמן, אבל בליל פסח יורדין כל המחין ברגע אחת. ועל־ידי־זה היה תקף הנס והגאלה הנפלאה של יציאת מצרים.

אבל אף־על־פי־כן בבחינה האחרת ההארה של שבועות גדולה יותר מפסח, כי בשבועות מקבלין גם אור הכתר באור הבקר, על־ידי עסק התורה בלילה שנעורין כל הלילה, שעל־ידי־זה מקבלין המחין כסדר בהדרגה, עד שזוכין באור הבקר לבחינת 'כתר' שהוא בחינת ההארה של שבת בעצמו, אבל בליל פסח אף־על־פי שמקבלין כל המחין בבת אחת, שזאת הבחינה אין נמצא אפלו בשבת ושבועות, אבל אף־על־פי־כן אין זוכין לבחינת 'כתר', כל זה מבאר בכונות של פסח.

הינו כי בפסח הוא בחינת אתערותא דלעלא קדם אתערותא דלתתא, כי אז הוא עדין קדם קבלת התורה, ועל־כן באמת עדין לא היו ישראל ראויין להגאל, אלא שהקדוש ברוך הוא דלג על הקץ, כמובא (פסיקתא רבתי פרשה טו), שבשביל זה נקרא 'פסח', לשון דלוג וקפיצה, שפסח ודלג על הקץ, כי עדין לא זכו למעשים טובים שיהיו ראויים לגאלה, כי עדין לא קבלו את התורה, וכמו שכתוב בזהר (תקוני זהר קמו:): 'ובגלותא קדמאה דנפקו בלא אוריתא כעבדא דברח מרבוניה' וכו' (ובגלות הראשונה שיצאו בלי תורה כמו עבד שבורח מאדונו). ועל־כן מחמת שהגאלה היתה בלי מעשה התחתונים רק על־ידי אתערותא דלעלא, אף־על־פי שהאיר השם־יתברך עליהם הארה גדולה מאד מאד בחסדו הגדול שעל־ידי־זה היתה הגאלה, כמבאר בכונות, אבל אף־על־פי־כן אי אפשר לתקן את בחינת הכתר שהוא המסדר והמישב את המחין, שהוא בחינת המעכב את המחין מרדיפתם וכו', שזה אי אפשר לתקן כי אם על־ידי מעשה התחתונים דיקא, על־ידי עשית המצו‍ת בשמחה, כנ"ל.

ועל־כן אסור החמץ אז באסור חמור מאד. כי חמץ הוא על־ידי אחור הזמן, כנראה בחוש, שעקר חמוץ העסה על־ידי השהיה, שכשמשהין את העסה איזה זמן היא באה לידי חמוץ. ושרש החמץ הוא מבחינת חמוץ המח. כי הלחם של חמשת מינים שהוא עקר אכילת האדם ומזונו הוא בחינת דעת, כי על־ידי האכילה נמשכין המחין כידוע, וכמו שכתוב (שיר־השירים ה, א): "אכלו רעים", שהם 'תרין רעין דלא מתפרשין' (זהר ויקרא ד.), שהם חכמה ובינה שהם המחין שנמשכין כפי האכילה שהוא חיות האדם, כי עקר החיות הוא הדעת והמחין, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה", וכמבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימנים יז, לז ועוד), שהמח והדעת כפי האכילה.

ועקר האכילה הוא הלחם שהוא סועד לבב אנוש, שהם חמשת מיני דגן שמברכין עליהם המוציא וברכת המזון, שהם עקר המזון וחיות האדם, דהינו בחינת מחין ודעת שזהו עקר החיות כנ"ל. ועל־כן הם חמשת מיני דגן, בחינת הא הדעת, וכמבאר במקום אחר (בסימן נג). ואלו החמשת מיני דגן שהם בחינת דעת, הם באים לידי חמוץ על־ידי שהיה והמתנה, ואז עקר תקון אכילתם כנראה בחוש.

ושרש החמץ בקדשה עליונה הוא משתלשל מבחינת הכח המסדר והמישב את המחין, שהוא בחינת 'כתר', שהוא בחינת המתנה, בחינת (איוב לו, ב): "כתר לי זעיר" וכו', כי כשאחד שואל את חברו איזה דבר, הוא אומר לו: 'המתן עד שאתישב', שזהו בחינת 'כתר' שהוא לשון המתנה כנ"ל, כמבאר כל זה בהתורה הנ"ל (באות ז'). ועקר תקון הדעת והמחין היא על־ידי בחינה זאת, שהוא הכח המסדר והמישב, בחינת 'כתר' כנ"ל. ומשם שרש החמץ בקדשה שהוא על־ידי המתנה ושהיה, שזהו בחינת הכח המסדר הנ"ל שהוא בחינת המתנה, בחינת 'כתר', דהינו בחינת המתן עד שאתישב וכנ"ל.

וכשזוכין לתקן את המסדר והמישב בקדשה כראוי על־ידי שמקבלין הארת הכתר, אזי עקר תקון המחין על־ידי־זה, עד שיכולין לזכות על־ידי־זה לבחינת תשעה היכלין הנ"ל שהם בחינת אורות הצחצחות, שעל־ידם משיגין אותו יתברך, כי על־ ידי־זה משיגין אור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי' כנ"ל.

אבל זה הכתר אי אפשר לתקן כי אם על־ידי מעשה התחתונים דיקא וכנ"ל, וכל זמן שאין האדם זוכה למעשים טובים בשמחה בתכלית השלמות כראוי, דהינו לשבר את היצר הרע ולבטל כל המניעות והעכובים מעבודת השם־יתברך עד שיזכה לעבודה תמה כראוי, כל זמן שאין זוכה לזה, עדין לא זכה לתקן את בחינת הכתר שהוא הכח המסדר והמישב הנ"ל.

וכל זמן שאינו מתקן את כח המסדר הזה, אינו רשאי לכנס לשום השגה ולא לשום חקירה בידיעתו יתברך, כי עליו נאמר (ויקרא כב, י): "וכל זר לא יאכל קדש", רק צריך לסמך על אמונה לבד, לילך בעקבות הצדיקים האמתיים בעקבות אבותינו הקדושים, שהם זכו לזה על־ידי מעשים טובים, ואנו מחיבים לילך בדרכיהם באמונה לבד בלי שום חקירה כלל. ומי שמקדים, חס ושלום, חכמתו ליראת חטאו וחכמתו מרבה ממעשיו, מכל שכן וכל שכן כשאין לו מעשים טובים ויראת חטא כלל, חס ושלום, ורוצה להתחכם בחכמת ידיעת אלקותו יתברך ודרכיו הנפלאים, הוא מקלקל ופוגם הרבה, וראוי לו שלא בא לעולם, כי בודאי יפל באין סומך בכפירות ואפיקורסות גדול ויעקר עצמו משני עולמות, ועליו נאמר (ישעיה מז, י): "חכמתך ודעתך היא שובבתך", כי מאחר שלא זכה למעשים טובים ולא תקן עדין המסדר והמישב, על־כן אין לו שום כלי לקבל את הדעת דקדשה, ובודאי יקלקל הרבה על־ידי דעתו וחכמתו, כי יכנס במפלא ממנו, כי הכל מפלא ורחוק ממנו, וכל ההשגות הם כנגדו בחינת מה למעלה מה למטה וכו', מאחר שלא תקן עדין כלי המחין, שעקר תקונם נמשך מבחינת הכתר שהוא בחינת הכח המסדר והמישב הנ"ל, שמשם נמשך תקון כל המחין, כי הכתר הוא שרש תקון כל המחין.

וזה בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש לענין תקון בחינת שבירת כלים ומיתת המלכים (נשא קלה.): 'כל רישא דעמא דלא אתתקן בקדמיתא לית עמא מתתקנא' וכו' (כל ראש עם שלא מתקן עצמו בהתחלה, העם לא יכול להתקן), עין שם, שעקר התקון הוא על־ידי תקון הכתר, שהוא בחינת עתיק, שהוא ראש כל המחין והמדות וכו'. וזה הכתר אין זוכין לתקן כי אם על־ידי מעשה התחתונים דיקא כנ"ל.

וזה בחינת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל־ידי־זה נגזר עליו מיתה לדורות, ונמשך העצבות, חס ושלום, שהוא סטרא דמותא, בחינת (בראשית ג, ו): "בעצבון תאכלנה". כי אדם הראשון היתה השגתו עצומה מאד מאד, כמובא בדברי רבותינו ז"ל (בראשית רבה ח, י; תנחומא חקת ו), עד שכל המלאכים היו מקנאין אותו וכו' כמובא (פרקי דרבי אליעזר פרק יב), אבל כל השגתו היתה עדין בבחינת אתערותא דלעלא לבד בלי אתערותא דלתתא כלל, כי לא זכה להשגתו על־ידי תפלה ומעשים טובים שהקדים מקדם, רק השם־יתברך בראו בעצמו בהשגה עצומה הזאת. וכל עקר בריאתו והשגתו הכל היה על־ידי אתערותא דלעלא לבד, כי בשעת בריאת העולם והאדם לא היה עדין מי שיעורר אתערותא דלתתא, כמובא בספרים (שער מאמרי רשב"י נשא). ועל־כן מחמת שהשגת אדם הראשון היה בבחינת אתערותא דלעלא לבד בלי אתערותא דלתתא כלל, על־כן עדין היה צריך תקון האדם עם כל העולמות התלויים בו, וכמובא בספרים (עץ חיים שער לט פרק א), שכל העולמות היו תלוים ועומדים אז עד שיתפלל תפלתו וימתין בזווגו עד שבת ולא יעבר על חטא עץ הדעת, שאז היה זוכה לתקן כל העולמות והיה הכל מתקן אז כמו שיהיה לעתיד.

ולכאורה הדבר תמוה: איזה תקון היו צריכין העולמות מאחר שעדין לא היה שום חטא ופגם כלל? וגם מה ענין עץ הדעת טוב ורע? אך כל עקר התקון שהיו צריכין האדם והעולמות אז, הכל היה בסוד תקון שבירת כלים ומיתת המלכים, כידוע בכתבי האר"י ז"ל (עץ־חיים שער לו פרק ב), וכל עקר התקון שהיו צריכין, הכל היה מחמת שכל העולמות נבראו בלי אתערותא דלתתא, ועל־ידי־זה נגע איזה פגם דק מן הדק בבחינת 'כתר', ומשם נמשך ונשתלשל בחינת שבירת כלים וכו', כמובא בכתבים (עץ־חיים שער ט' פרק ב), שהכתר אף־על־פי שלא היה בו שבירה - נגע בו איזה בחינת פגם, בחינת בטול. ועקר הפגם היה מחמת שלא היה עדין אתערותא דלתתא, כי הכתר שהוא בחינת המסדר והמישב וכו' אינו נתתקן בשלמות, כי אם כשמשברין את היצר הרע והמניעות, שאז מהפכין היצר הרע והמניעות לבחינת טוב נפלא, כי נעשין מהמניעות בחינת כח המסדר שהוא מעכב ומונע את המחין מלצאת חוץ לגבול, שזהו בחינת 'כתר' שהוא עקר התקון כנ"ל.

ומחמת שאדם הראשון נברא בלי אתערותא דלתתא, וכן היתה כל השגתו כנ"ל, על־כן עדין לא היה לו שלמות, ועקר שלמותו היה נגמר אם היה עומד בנסיון של אכילת עץ הדעת טוב ורע. ועקר אסור עץ הדעת טוב ורע - הוא בחינה זאת, שאסר עליו השם־יתברך שלא יאכל אכילה כזאת שעל־ידה יכנס מחו לדעת ולחקר בחינת טוב ורע, מהיכן נמשך הטוב והרע, הינו בחינת חקירות וידיעות בדרכי הנהגתו יתברך, שאסר עליו לכנס בזה מאחר שלא זכה עדין לתקן בחינת הכתר על־ידי מעשיו הטובים. ואם היה זוכה לעמד בנסיון זה והיה מתפלל תפלתו - היה זוכה על־ידי־זה לתקן את בחינת הכתר, והיה משיג בחינת התשעה היכלין הנ"ל בשלמות על־ידי אתערותא דלתתא, ואז היה מתבטל אחיזת עץ הדעת לגמרי, כי עקר אחיזתו אז לא היתה כי אם מבחינת השבירה, שהיתה מחמת שנבראו העולמות בלי אתערותא דלתתא כנ"ל.