# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/64/15/

הכלל, שעקר תקון כל העולמות הוא על־ידי שמקדימין עשיה לשמיעה, שזהו בחינת אמונה, דהינו שמקדימין לעשות כל המצו‍ת בשמחה גדולה על־ידי האמונה לבד, אף־על־פי שאין מבינין בהם שום טעם. ואז על־ידי־זה, על־ידי עשית המצו‍ת בשמחה, זוכה לעלות מעלה מעלה, עד שזוכה להמשיך ברכת השכל, ולתקן המסדר והמישב שהוא בחינת 'כתר', ואז זוכה על־ידי הרדיפה והמעכב להשיג השגות התשעה היכלין הנ"ל, שעל־ידי־זה משיגין אלקותו יתברך שהוא אור האין סוף כנ"ל. כי אי אפשר להשיג שום השגה אמתית בהשגת אלקותו יתברך, כי אם כשזוכה לקבל ולהמשיך כח המסדר והמישב, שנמשך מבחינת 'כתר', שהוא בחינת המונע והמעכב את המחין, שעל־ידי־זה עקר השגת אור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי', שעל־ידי־זה נעשין התשעה היכלין הנ"ל כנ"ל. וזה הכח של המסדר והמישב אין זוכין כי אם על־ידי עשיה ועובדא דיקא, דהינו על־ידי עשית המצו‍ת בשמחה כנ"ל, ואז דיקא זוכה להשיג אור האין סוף על־ידי הרדיפה והמעכב דיקא, בבחינת 'מטי ולא מטי' כנ"ל, שזהו בחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע'.

וזה התכלית אין מי שזוכה כי אם הצדיקים הגדולים במעלה מאד, כי אף־על־פי שהכל אומרים ש'תכלית הידיעה אשר לא נדע', אבל אין מי שידע פרוש דבר זה בשלמות כי אם מי שאוחז בזה, דהינו שזוכה לזה על־ידי מעשיו הטובים, כאשר הבנתי מפי רבנו ז"ל, כמבאר בשיחותיו הקדושים (שיחות הר"ן סימן ג; חיי מוהר"ן סימנים רפב־רפג). ואז כשזוכה לזה, אז הידיעה והעדר הידיעה הכל אחד, כי על־ידי שניהם דיקא נגמר הידיעה וההשגה, כי שניהם אחד, בבחינת: 'תכלית הידיעה אשר לא נדע', שה'לא נדע' בעצמו שהוא העדר הידיעה, הוא בעצמו הידיעה. ובאמת אין מי שיבין ענין זה בשלמות כי אם הזוכין לזה, אשרי להם.

כי הידיעה והעדר הידיעה הם בחינת הרדיפה והמעכב, שבאמת שניהם אחד, כי על־ידי שניהם דיקא נמשך ההשגה בבחינת 'מטי ולא מטי', ועל־כן באמת ההשגה הזאת הוא בחינת השגת התשעה היכלין הנ"ל, דלית מאן דקימא בהו ולא מתדבקין ולא ידיען וכו' (זהר נח דף סה.), שזהו בחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' כנ"ל.

ומי שזוכה להשגה זאת - הוא מתקן חטא אדם הראשון, ומבטל סטרא דמותא, שהוא הסטרא אחרא, שהוא בחינת הכפירות, שהם "בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז, כט), שנמשכין מפגם עץ הדעת, שעקר הפגם היה בבחינת "בקשו חשבנות רבים", כמו שפרש רש"י על פסוק (שם): "האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים", שזה נאמר על חטא אדם הראשון, עין שם.

כי עקר חטא אדם הראשון היה שהסתכל במה דלא הוו ליה רשו, כמובא בזהר הקדוש (תקוני זהר תקון יט, מב.), הינו כנ"ל, כי הוא לא זכה עדין לתקן הכח המסדר והמישב וכו' כנ"ל, על־כן היה צריך לבלי להחמיץ מחו בהשגתו, ולבלי לרדף כלל להשיג ולחקר במה שאין לו רשות, רק להאמין בהשם־יתברך לקים המצוה שצוה עליו לבלי לאכל מעץ הדעת, והוא עבר על זה והרהר אחר השם־יתברך ואחר מצו‍תיו ואכל מעץ הדעת, והסתכל במה דלית לה רשו לאסתכלא, ועל־ידי־זה נגזר עליו מיתה לדורות.

כי על־ידי שאכל מעץ הדעת טוב ורע ורצה לידע שרש הטוב והרע קדם שתקן את הכח המסדר וכו', על־ידי־זה נפל לכפירות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:), כי היה בחינת "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח) - 'שהפריד אלופו של עולם' (בראשית רבה כ, ב), שהוא בחינת כתר שנקרא 'פלא', בחינת 'אלף', כידוע (תקוני זהר תקון סט, קטו.), דהינו שעשה פרוד בין בחינת הדעת ובין בחינת הכתר, שהפריד הרדיפה מהמעכב. ועל־ידי־זה נפל לגמרי ונשבר ונתבטל הדעת וההשגה לגמרי, עד שאי אפשר להבין שום השגה שלמה בבחינת 'מטי ולא מטי' הנ"ל, כי אם ממעט דמעט הצדיקים הגדולים שזכו לזכך עצמן מזהמת הנחש לגמרי, שהם מתקנין חטא אדם הראשון, כי זוכין לעשות מצו‍ת בשמחה באמונה לבד כנ"ל, עד שזוכין על־ידי־זה להשיג השגת הכתר לתקן בחינת המסדר והמישב הנ"ל, שעל־ידי־זה נעשין התשעה היכלין הנ"ל, שעל־ידי־זה דיקא משיגין אור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי' וכו', כנ"ל.