# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/64/2/

ועל־כן צריכין לומר ודוי על חטאיו קדם נפילת אפים, זה סוד מה שכתב רבנו ז"ל שם בהתורה הנ"ל על מה ששאלו סבי דבי אתונא: 'מי יימר', ופרש שם: 'מי יכול לכנס להיכלי התמורות להעלות הקדשה והשמחה משם, כדי שעל־ידי־זה תעלה השכינה מהגלות ותעלה בכל עליות הנ"ל, עד שיזכה להשיג אמצעותא דעלמא שהוא בחינת אור אין סוף', עין שם. וזה בחינת ודוי על החטאים שאומרים קדם נפילת אפים שאז הוא תכלית היחוד שנכללין באין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי' וכו' כנ"ל. כי אי אפשר להשיג זה האור בחינת אור אין סוף, כי אם על־ידי שמעלין כל ניצוצות הקדשה מעמקי הקלפות, שזהו בחינת עלית השכינה מהגלות כנ"ל. ולזה צריכין ודוי דברים.

כי על־ידי כל החטאים נופלין ניצוצי הקדשה בין הקלפות, שזהו עקר פגם של כל החטאים שבעולם, כידוע, ועקר הפגם הוא מה שמתגבר, חס ושלום, העצבות על־ידי החטאים, בבחינת (תהלים לח, יט): "אדאג מחטאתי", בחינת (בראשית ו, ו): "ויתעצב אל לבו", כי השכינה שהיא כלליות הקדשה היא שמחתן של ישראל, והקלפות שכנגד הקדשה הם בחינת עצבות, תוקפא דדינא, כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל־ידי החטאים, גורמים, חס ושלום, שניצוצי הקדשה, בחינת ניצוצי השמחה לשמח בהשם־יתברך לשמח בשמחת אחדותו יתברך, אלו ניצוצות השמחה הם בחינת ניצוצי הקדשה - שנופלים בין הקלפות שהם בחינת עצבות, כי השמחה היא הקדשה כנ"ל, ואזי העצבות והמרה שחורה מתגבר, חס ושלום, ואינם מניחים לישראל לשמח. וזה עקר גלות השכינה, עקר פגם כל החטאים שבעולם.

ועל־כן אחר התפלה, שצריכין לכלל באור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי' כנ"ל, שזה אי אפשר כי אם על־ידי שמחה כנ"ל, ומחמת שעכשו בגלות השכינה שהוא בחינת השמחה בגלות, על־כן אי אפשר לזכות לשמחה כדי להשיג אור האין סוף כנ"ל, כי אם על־ידי שיורדין לעמקי הקלפות להעלות ניצוצי השמחה, שהם ניצוצי הקדשה, להעלותם משם מעמקי הקלפות, שעל־ידי השמחה הזאת עולין מעולם לעולם וכו', עד שמשיגין אור האין סוף בבחינות הנ"ל.

ועל־כן צריכין ודוי דברים אז, כי על־ידי הודוי שמתודין על החטאים על־ידי־זה מתכפרין החטאים, כמו שכתוב (משלי כח, יג): "ומודה ועזב ירחם", כי על־ידי הודוי מעלין כל הניצוצות שנפלו על־ידי החטאים, ואז כשעולין ניצוצות הקדשה על־ידי מחילת עו‍נות שזוכין על־ידי הודוי, אזי עולה השמחה מהגלות שהוא עקר הקדשה כנ"ל, ועל־ידי שמחה זאת זוכין להכלל באור האין סוף להשיגו בבחינת 'מטי ולא מטי' כל אחד לפי בחינתו.

וזהו בעצמו בחינת נפילת אפים, שמבאר בכונות (דרוש ב'), שאז מפילין את עצמם למטה למטה לסטרא דמותא כדי להעלות הקדשה משם, ואז נעשה תכלית היחוד, עין שם. הינו כנ"ל, כי הא בהא תליא, כי אי אפשר להשיג ולהגיע לבחינת תכלית היחוד שהוא בחינת השגת אור האין סוף בבחינות הנ"ל, כי אם על־ידי שמחה, שזוכין על־ידי שיורדין לעמקי הקלפות להעלות הקדשה שהיא השמחה משם כנ"ל, שזהו בחינת 'מי יימר' הנאמר בהתורה הנ"ל.

ואף־על־פי שכבר העלינו ובררנו את הקדשה מעמקי הקלפות על־ידי אמירת קטרת וקרבנות, בבחינת (משלי כז, ט): "קטרת ישמח לב", כי על־ידי קטרת עולה הקדשה שהיא השמחה מהקלפות, כמבאר בהתורה הנ"ל (באות ב'), אף־על־פי־כן עתה אחר גמר התפלה קדם שזוכין לתכלית היחוד להשיג אור האין סוף בבחינות הנ"ל, צריכין לחזר ולירד להעלות הקדשה מעמקי הקלפות, שזהו בחינת ודוי דברים, בחינת נפילת אפים כנ"ל.

כי מתחלה בררנו הקדשה והשמחה בשביל עלית העולמות כדי שנוכל לעלות מעולם לעולם, כדי שנזכה להשיג המחין הקדושים, כדי שנזכה לרדף להשיג אור האין סוף, שכל זה אנו עוסקין לעשות על־ידי עבודתנו מתחלת סדר התפלה עד סוף, שעל־ידי שעולין מעשיה ליצירה ומיצירה לבריאה וכו', ומלכות מלביש נצח־הוד־יסוד, ונצח־הוד־יסוד מלביש חסד־גבורה־תפארת וכו' וכו'. אבל עכשו שכבר זכינו להמחין, אבל העקר מה שצריכין עכשו הוא לתקן בתכלית השלמות את המסדר והמישב את המחין, דהינו בחינת המעכב הנ"ל, ובשביל זה צריכין שמחה יתרה, וצריכין לחזר ולירד לעמקי הקלפות לברר הקדשה מעמקי הקלפות על־ידי ודוי דברים, ונפילת אפים שמפילין עצמן למטה, כדי שנזכה להעלות השמחה מעמקי עמקי הקלפות, כדי שיתברך וישלם בתכלית השלמות המסדר והמישב, כדי שנזכה להשיג אור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי', כי עקר שלמות ההשגה הוא על־ידי כח המסדר והמישב הנ"ל שהוא בחינת 'כתר' שגבוה מן הכל, שעל־ידי־זה דיקא משיגין אור האין סוף על־ידי הרדיפה והמעכב דיקא כנ"ל.

כי עקר תקון המסדר והמישב הוא על־ידי השמחה, כי המסדר והמישב הוא בחינת 'כתר' ששם מקור השמחה, בחינת (ישעיה לה, י): "ושמחת עולם על ראשם", "על ראשם" דיקא, זה בחינת 'כתר' שהוא למעלה מהראש שהוא בחינת המחין. כי השמחה מרחבת המחין ואז יש להם כח לסבל מה שמשיגין מאור האין סוף ולבלי להרס את הגבול, אבל העצבות, חס ושלום, מצמצם את הדעת עד שהוא קטן מהכיל את האור, ואז אינו יכול לסבל אפלו מעט ניצוצי האור שמאירין לו, ויכול להרס את הגבול, חס ושלום. ועל־כן עקר ההשגה על־ידי השמחה, בבחינת (שבת ל:): 'אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה':