# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/64/20/

ואחר־כך קורין פרשת החדש, כי כל זה הוא סוד קדוש החדש, שהוא בחינת תקון הלבנה מפגימתה, כי חמה ולבנה שוים נבראו, כמו שכתוב (בראשית א, טז): "את שני המארת הגדלים", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין ס:), אך על־ידי קטרוג הירח שאמרה: 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', על־ידי־זה נתמעטה, ועל־ידי מצות קדוש החדש, על־ידי־זה אנו עוסקין בתקונה למלאת פגימת הלבנה וכו'. וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל, דהינו זה שזוכה להשיג השגות הנ"ל על־ידי הרדיפה והמעכב, בבחינת 'מטי ולא מטי', שזהו בחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' כנ"ל, זה זוכה למלאת פגימת הלבנה, שהוא בחינת קדוש החדש, כנ"ל.

כי חמה ולבנה אורם נמשך מבחינת אור האין סוף, שהוא למעלה מנפש רוח נשמה וכו', כנ"ל בהתורה הנ"ל, כי משם עקר האור של כל המאורות שבכל העולמות, ומחמת שזה האור אי אפשר להשיג כי אם על־ידי שני בחינות הנ"ל שהם הרדיפה והמעכב כנ"ל, על־כן משני בחינות אלו נמשך ונשתלשל בחינת שני המארת הגדלים - שהם חמה ולבנה, שהם נמשכין משני בחינות אלו, שהם בחינת הרדיפה והמעכב, ששניהם נכללין יחד, ועל־ידי שניהם דיקא משיגין אור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי' וכו' כנ"ל. כי חמה הוא בחינת ידיעה, שהוא בחינת רדיפה הנ"ל, הינו רדיפת המחין כנ"ל. ולבנה הוא בחינת העדר הידיעה, שהיא בחינת המעכב הנ"ל, כי "שמש ידע מבואו" (תהלים קד, יט), אבל לבנה לא ידע מבואו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה כה.), נמצא כי חמה הוא בחינת ידיעה, בחינת: "שמש ידע מבואו", אבל לבנה לא ידע מבואו, זה בחינת העדר הידיעה שהוא בחינת המעכב הנ"ל.

ובאמת שניהם שוין, בבחינת שני המארת הגדלים, כי בשרשם הכל אחד, כי נכללים ביחד הרדיפה והמעכב, שהם בחינת ידיעה והעדר הידיעה, כי דיקא על־ידי שניהם יחד משיגין אור האין סוף כנ"ל, ועל־כן החמה ולבנה הנמשכין משני בחינות אלו כנ"ל - נבראו שניהם שוין והיו שניהם גדולים, כי באמת שניהם שוין, מאחר שעל־ידי שניהם יחד דוקא משיגין אור האין־סוף, כנ"ל.

אך על־ידי קטרוג הירח שאמרה: אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, כי נתקנאה בחמה, ופגמה הפגם שפגם אדם הראשון, שלא רצה להמתין שעה אחת, עד שיהיה ראוי להשיג מה שישיג, ורצה לידע ולהסתכל תכף במה שאין לו רשות, ועל־ידי־זה נתמעטה השגתו לגמרי. וזהו בעצמו בחינת פגם הירח שנתקנאה בהחמה שנמשכת אורה מבחינת הידיעה, ואורה של הלבנה נמשכת מבחינת המעכב הנ"ל, על־כן לא רצתה להמתין ולהאמין שיהיו שניהם שוין, ואמרה: אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד - כי לא רצתה להאמין שהרדיפה והמעכב נכללין שניהם יחד, ועל־ידי שניהם יחד דיקא משיגין השגת אלקותו יתברך, ועל־ידי־זה נתמעטה.

ועל־כן עקר תקון הלבנה למלאת אותה מפגימתה הוא על־ידי בחינה הנ"ל, דהינו על־ידי השמחה של מצוה, שעל־ידי־זה זוכין להשיג אור האין סוף על־ידי הרדיפה והמעכב, על־ידי שניהם יחד דיקא כנ"ל, ואז נכללין החמה ולבנה ביחד, ונמשך עליהם אורם בשוה, בבחינת: את שני המארת הגדלים וכנ"ל.

וזהו בחינת סוד העבור שלא נמסר כי אם לגדולי גדולי־ישראל, כי זה הסוד נמשך מסוד השגת התשעה היכלין הנ"ל על־ידי הרדיפה והמעכב כנ"ל, שאין מי שיזכה לזה כי אם גדולי גדולי־הדור.

ועל־כן נוהגין לשמח מאד בשעת קדוש הלבנה, כמו שכתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן תכו, סעיף ב) שנוהגין לעשות רקודין ומחולות וכו', כי עקר תקון פגימת הלבנה הוא על־ידי שמחת המצוה וכו' כנ"ל. וזה שאנו אומרים: 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם', וכן אומרים בברכת המאורות בשבת: 'שמחים בצאתם וששים בבואם', כי עקר המאורות הוא על־ידי השמחה, שעל־ידי־זה דיקא זוכין להשיג אלקותו יתברך על־ידי הרדיפה והמעכב כנ"ל, שעל־ידי־זה נתתקן פגימת הירח וכנ"ל.

ועל־כן מצות קדוש החדש היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל (רש"י בראשית א, א), כי עקר מצות קדוש החדש, שהוא תקון הירח, תלוי בשמחה כנ"ל, שזהו שרש כל המצו‍ת שבתורה, בבחינת (תהלים יט, ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ועל־כן נצטוו במצוה הזאת בשעת יציאת מצרים, כמבאר שם בפרשה, כי עקר יציאת מצרים הוא על־ידי השמחה, שעל־ידי־זה יוצאין מן הגלות, כמו שכתוב (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו", כנ"ל.