# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/64/4/

וזה בחינת פורים, שעקר מצות פורים הוא לשמח בכל עת, לשמח את עצמו בכל מיני שמחה, כמו שכתוב (אסתר ט, כב): "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", וכמו שנוהגים כל ישראל לשמח בכל מיני שמחות בפורים, שזהו עקר מצות פורים. כי עקר הכנעת הסטרא אחרא שהוא זהמת הנחש הוא בפורים, כי אז מכניעין קלפת המן־עמלק שהוא עקר זהמת הנחש שנמשך על־ידי חטא עץ הדעת, שמשם אחיזת המן הרשע, ימח שמו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין קלט:): 'המן מן התורה מנין, שנאמר (בראשית ג, יא): "המן העץ" וכו'. נמצא, שהמן הרשע ימח שמו הוא בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שעל־ידי־זה נמשך זהמת הנחש. ועקר זהמת המן זהמת הנחש, הוא בחינת עצבות ומרה שחורה שמתגברים בכל עת על ישראל ואינם מניחים אותם לשמח, כי עקר הסטרא אחרא הוא עצבות כנ"ל, שזה נמשך מפגם עץ הדעת, בחינת (שם ג, יז): "בעצבון תאכלנה" שנגזר אז, בחינת (שם ו, ז): "ויתעצב אל לבו" הנאמר בדור המבול, שכל זה נמשך על־ידי פגם עץ הדעת, כידוע.

כי עקר הקדשה הוא שמחה, דהינו לשמח בהשם־ יתברך, כי מי שיש לו אמונה שלמה בהשם־יתברך בודאי ראוי לו לשמח תמיד בהשם־יתברך, וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב, כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה, וכבר מבאר בדברינו מזה כמה פעמים. והמן ועמלק שהם בחינת המחקרים והכופרים, מהם נמשך עקר העצבות והמרה שחורה.

כי עקר השמחה היא שמחת המצו‍ת, בחינת (תהלים יט, ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומי שמאמין בהשם־יתברך ובתורתו הקדושה בתמימות ובפשיטות כמו שכל ישראל מאמינים, בודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשית המצוות, שאנו זוכין לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך, ואנו קונים לנו חיי עולם לעולמי עד ולנצח נצחים על־ידי חוטי הציצית שקונים אותו בעד 'גדול' אחד, ואנו נכללים על־ידי־ זה באור האין סוף, היש שמחה גדולה מזו?

כי זה כל אדם יכול להבין, שבעולם הזה אין שום שמחה בעולם, כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" (קהלת א, ג), ואם יצבר כעפר כסף וזהב, סוף כל סוף מה יתרון לו בכל זה, "כי לא במותו יקח הכל" (תהלים מט, יח), והכל יודעין שסוף אדם למות, וימינו כצל עובר (שם קמד, ד), ומי שיש לו רק איזה רשימה בעלמא של שכל אמתי, אפלו נכרי, יכול להבין שאין שום שמחה בזה העולם כלל, כי "אחריתה שמחה תוגה" (משלי יד, יג), ועל זה נאמר (קהלת ב, ב): "ולשמחה מה זה עשה".

ועל־כן אלו המחקרים והכופרים - אין להם שום שמחה אמתית כלל, והכרת פניהם ענתה בם שעל־פי רב הם מלאים עצבות יגון ואנחה, כי מהיכן יקבלו חיות ושמחה אמתית, מאחר שכופרים בתורתו הקדושה ובעשית מצו‍תיו יתברך, ובודים מלבם טעמים של הבל ושטות על עשית המצו‍ת הקדושים, ויחפאו על ה' ועל תורת משה דברים אשר לא כן, אשר בדו מלבם, כאלו, חס ושלום, כל טעמי המצו‍ת הקדושים הם נימוסיות, חס ושלום, בשביל תקון העולם, תקון המדינה, חס ושלום, אוי להם ואוי לנפשם! תפח רוחם ונשמתם, כי אין כפירה גדולה מזו.

ולדבריהם הרעים והזרים והמרים והמטנפים - בודאי אין לשמח בשום מצוה, חס ושלום, מאחר שתכלית המצוה היא בשביל תקון זה העולם, ואם בגוף העשירות והממון ושאר חפצי העולם אין שום שמחה אמתית, כי אחריתו מרה כלענה כנ"ל, מכל שכן איך ישמח בהמצוה שהיא רק בשביל קיום נימוס המדינה, חס ושלום, לפי דעתם הרעה והמשבשת, ואיך ישמח במצות סכה מאחר שאומר עליו טעם של שטות כזה שאז טוב לישב באויר כזה, והוא בעצמו יודע שזה שטות, כי על־פי פשוטו, בודאי אז טוב יותר לשבת בביתו מלישב בסכה, ואם ירצה לישב בצל - יעשה לו אהל של פשתן כדרך השרים, ולא סכה העשויה כדינו שסככה מפסלת גרן ויקב דיקא, וכן בשאר המצו‍ת, ואין צריכין לחזר לסתר שטותים ושקרים ודברים בדויים כאלה, שהם הם עקר האפיקורסות והכפירות, שכופרים בתורת משה לגמרי, ומחפין השקר שלהם בשטותים כאלה, כאלו הם מתרצים את דברי משה רבנו, עליו־השלום, ונותנים טעם לדבריו, טעמים מרים וסרוחים שכאלה, "אם יש טעם בריר חלמות" (איוב ו, ו), ושטותים כאלה. בפרט עתה שכבר זכינו לספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל, שמבאר בהם שכל מצוה ומצוה מרמז לדברים גבוהים ועליונים מאד מאד עד אין סוף ואין תכלית, כי הם חיינו וארך ימינו בזה ובבא לעולמי עד ולנצח נצחים.

ואנו בני ישראל אשר השם־יתברך הבדילנו ברחמיו מן התועים והכופרים האלה שהם בודאי מן הערב רב, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו', כמה וכמה יש לנו לשמח בכל עת, ובפרט כשאנו מגיעים לעשות איזה מצוה, אשר אנו זוכים ברגע קלה של עשית המצוה להיות נכללים בהשם־יתברך באור האין סוף ברוך הוא, ואנו קונים לנו חיי עולם לעד ולנצח על־ידי כל מצוה ומצוה שרבם ככלם קלים לעשותם ונעימים מאד, כמו שכתוב (משלי ג, יז): "דרכיה דרכי נעם" וכו'. ואין להאריך בזה לאחינו בני ישראל מאמינים בני מאמינים, כי החכם יבין מדעתו, כמה יש לו לשמח בשעת עשית כל מצוה ומצוה! ודיקא על־ידי שמחת המצוה, על־ידי־זה דיקא עקר עלית השכינה מהגלות, עד שזוכין להעלות כל העולמות למעלה למעלה, עד שמשיגין אור האין סוף בבחינות הנ"ל, כנ"ל.

וזה עקר בחינת פורים, שהוא בחינת עשית המצוה בשמחה, כי אז שמחים כל ישראל בשמחה גדולה מאד עד אין סוף ואין תכלית. כי המן זהמת הנחש הוא בחינת עצבות כנ"ל, כי המן בגימטריא 'צו' עם הכולל, שהוא בחינת תקף הקלפות שבעשיה, כמבאר בכונות (פרי־עץ־חיים, שער עולם העשיה, פרק ג), כי 'אין צו אלא עבודה־זרה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו:). הינו שעקר בחינת 'צו' שהוא בחינת כלליות צווי המצו‍ת, העקר הוא בשביל להכניע  העבודה־זרה שהם הכפירות, שהם בחינת המן שעולה 'צו' עם הכולל, שהוא כופר בעשית המצו‍ת, ובודה עליהם טעמים של שקר.

ועל־כן עקר קטרוגו והתגרותו הוא בהשמחה של המצו‍ת, כי אינו מניח לשמח בשום מצוה, מחמת שמכניס כפירות שהם טעמים של שטות בשביל עסקי עולם הזה, חס ושלום, שעל־ידי־זה בודאי אין לשמח, חס ושלום, בשום מצוה, כי בעולם הזה אין שום שמחה כנ"ל. ומחמת קנאתו של המן במרדכי וישראל שראה שהם חזקים כל־כך בעשית מצו‍תיהם ועושין אותם בשמחה גדולה ובמסירת נפש, על־ידי־זה נתקנא בהם מאד עד שרצה להעבירם מן העולם, חס ושלום. ומחמת שעקר קנאתם הוא בהשמחה של המצוה, כי על גוף המצוה הם יכולים לומר, חס ושלום, שהוא נימוס חס ושלום כמו שאר נימוסי העכו"ם, חס ושלום, אבל מאחר שרואים שישראל מוסרים נפשם על קדוש ה' בשמחה גדולה בשביל עשית המצו‍ת, כמו שראינו שרבי עקיבא הוה גחין וחייך בשעת שדנו אותו לפני טורנוסרופוס הרשע ימח שמו, כמובא במדרש שוחר טוב משלי (פרק ט'), וכיוצא בזה בשאר קדושים, וכל ישראל קדושים שמחים במצותם, ובזה מתקנא המן שהוא בחינת הכופרים ביותר. ועל־כן בפורים, שאז נכנע המן־עמלק שהם בחינת הכופרים הנ"ל, אז עקר המצוה הוא שמחה, כי זה עקר הכנעתו, כנ"ל: