# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/64/5/

וזה בחינת גדל הפלגת השמחה מאד מאד שנוהגים כל ישראל בפורים להרבות אז בשמחה גדולה מאד, ועושים אז כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות השמחה. כי עקר מצות פורים הוא השמחה כנ"ל, ועל־כן עושים כל מיני שחוק ומלי דשטותא, ועושים אז מעשה שכרות ושטות בשביל השמחה.

כי איתא בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות, כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד, ואיתא בדבריו הקדושים (בלקוטי תנינא סימן כד) שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על־ידי מלי דשטותא דיקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במלי דשטותא. כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות, כידוע לכל אחד ואחד, על־כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכחות להיות בשמחה, ועקר השמחה אי אפשר להיות כי אם על־ידי מלי דשטותא, כמו ששמעתי מפיו ז"ל שאמר בזה הלשון: 'סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין נאר מיט נאריש מאכין זיך' (חיי מוהר"ן סימן תקצג), וכן דבר עוד מזה כמה פעמים.

וזהו הענין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפרסמים שהיו בימינו שעל־פי רב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפניהם כל מיני צחוק ושטות כמפרסם, והכל בשביל שמחה. כי אין דבר מזיק לעבודת ה' כמו העצבות, כמובא בכל הספרים הקדושים, ומגדל מרירת וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון, אי אפשר להיות בשמחה כי אם על־ידי מילי דשטותא דיקא כנ"ל. וזה בחינת מלי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים ואמוראים הקדושים קדם הלמוד (שבת ל:), כדי לבוא לשמחה על־ידי מלי דבדיחותא שהם מלי דשטותא דיקא. וזהו בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש (ויקרא דף מז:) ש'רב המנונא סבא הוה מסדר קמי חבריא פרקא דמלי דשטותא', הינו כנ"ל.

כי עקר גלות ישראל שהוא גלות השכינה, עקר הגלות הוא מה שהעצבות, שהם הסטרא אחרא והקלפות, מתגברין על ישראל ואינם מניחים אותם לשמח בה' ובתורתו הקדושה, כמבאר בהתורה 'אמצעותא דעלמא' הנ"ל, שזהו עקר גלות השכינה שהוא שמחתן של ישראל, שעקר גלותה כשהעצבות מתגבר עליה, דהינו על ישראל, חס ושלום, עין שם. נמצא, שעקר גלות השכינה וכנסת ישראל היא מה שהשמחה היא בגלות.

ועל־כן עכשו בגלות שעקר הגלות היא שהשמחה נפלה למטה בגלות, ומשם נמשך כל השמחה של העכו"ם והרשעים ההולכים בשרירות לבם, אשר באמת הם רחוקים משמחה אמתית, כמו שכתוב (משלי יז, כא): "ילד כסיל לתוגה לו", "כי כל ימיו כעס ומכאובות" וכו' (קהלת ב, כג), כי הסטרא אחרא נקראת 'יגון ואנחה', כידוע. אך כל השמחה שיש אצלם, נמשך רק מבחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל שהוא עכשו בגלות, ומשם נמשך ניצוצי השמחה שנפל אצלם בגלות, ומשם כל שמחתם לפי שעה. ועליהם נאמר: "ולשמחה מה זה עשה", כמו שכתוב (שם ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עשה", "לשחוק אמרתי מהולל" - לשון מערבב, הינו שכל השמחה שאינה לשמים היא נמשכת רק מתערובות ניצוצי השמחה שנפלה על־ידי גלות השכינה ונתערבה ביניהם, והם מהפכים וממירים רע בטוב ולוקחים השמחה שבאה ממקום עליון מאד, ושמחים עמה בדברי תאוות רעות שלהם, אשר באמת הם יגון ואנחה ומרים ממות, ועל־כן בודאי "ולשמחה כזאת מה זה עשה", כי אחריתה יגון ואנחה, כמו שכתוב (משלי יד, יג): "ואחריתה שמחה תוגה".

ועל־כן מחמת שעכשו השמחה בגלות היא מלבשת במלין דעלמא שהם מלין דשטותא, על־כן מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמח בקדשת יהדותו במה שזכה להיות מזרע ישראל ולא עשני גוי, אי אפשר לבוא לשמחה כי אם על־ידי מלי דשטותא דיקא, כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה, שהוא שמחתן של ישראל כנ"ל. ועל־כן איש הישראלי כשמשמח את עצמו על־ידי מלי דשטותא, אזי נעשה מזה תקון גדול, בחינת עלית ניצוצי השכינה מגלותה, כי מעלה ניצוצי השמחה מן הגלות, מאחר שהוא בא לשמחה על־ידי מלי דשטותא אלו, כי תכף כשאיש ישראלי הוא בשמחה, תכף חזרה ועלתה השמחה למקומה ושרשה שהיא אצל ישראל ששם שרש השמחה האמתית, כי ישראל יש להם לשמח כל ימיהם בכל מיני שמחה בלי קץ וסוף, מאחר שזכינו להאמין בה' ובמשה עבדו ובתורתו הקדושה וכו', כי מקור נשמת ישראל הוא בבחינת שמחה שהיא השכינה, שהיא שמחתן של ישראל, ששם שרש נשמתנו, כמו שכתוב (ישעיה מו, ג): "העמסים מני בטן הנשאים מני רחם", שישראל הם חלק מהשכינה שהיא השמחה, כנ"ל: