# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/66/4/

ועל־כן אומרים ודוי מקדם ושלש עשרה מדות של רחמים, ואיתא (זהר פקודי רסב:), שסוד הודוי הוא בסוד (ויקרא טז, כב): "ונשא השעיר עליו את כל עו‍נותיו" וכו'. כי שני שעירי יום כפור היו שוים בקומתם וכו' (משניות יומא ו, א), והכהן גדול היה צריך לתן גורלות על שני השעירים - "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טז, כב). והוא בחינת סוד עמק הנ"ל, שאחיזת הסטרא אחרא שמשם כל העו‍נות שהוא 'עזאזל', הוא דיקא מסוד הקדשה העליונה מאד, שהוא בחינת קדשי קדשים, שהוא הקדשה העליונה מכל העשר קדשות שנתקדשה בהם ארץ ישראל. ועל־כן שני השעירים שוין בקומתן ומראיהם ממש, ואף־על־פי־כן אחד עולה לה' לבית קדשי קדשים ואחד יורד לעזאזל, ואי אפשר לשום אדם לידע לכון איזה לה' ואיזה לעזאזל, כי הוא סוד כמוס ונסתר מאד, בחינת מאמר סתום מאד, על־כן צותה התורה שיטיל הכהן גדול גורל, ורק הגורל היוצא מהשם־יתברך בעצמו, יברר איזה לה' ואיזה לעזאזל.

ועל־ידי־זה עקר התקון וסליחת עו‍נות של יום כפור, שאז הוא יום עשירי מעשרת ימי תשובה, ואז עולין לבחינת 'איה', בחינת 'כתר', כידוע. והעליה היא דיקא על־ידי שמזכירין כל עו‍נות ישראל, שהוא רבוי הודויים שאומרים ביום כפור, שזהו בחינת הודוי שעל שעיר המשתלח, שהוא עקר הודוי של הכהן גדול בעד כל ישראל, כי הודוי שמזכירין העו‍נות, שהם בחינת מקומות המטנפים, זהו עקר בחינה הנ"ל, בחינת ירידה תכלית העליה, על־ידי בקשת 'איה' הנ"ל.

כי כל הבריאה היתה על־ידי אותיות ודבורים שהם העשרה מאמרות, וכמו שכתוב (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו" וכו', אבל 'בראשית' שהוא מאמר סתום, שם אותיות הדבור בהעלם נפלא, בבחינת "כבד פה" הנאמר במשה (שמות ד, י), ומגדל ההעלמה, מזה דיקא יונקים מקומות המטנפים, עד שנעשים אצלם אותיות ודבורים של שקר, שמסיתין ומפתין ומדיחין את מי שנסת אחריהם, רחמנא לצלן, שהם בחינת דבורי הנחש הקדמוני שהסית בדבוריו את אדם וחוה וכו', שזהו בחינת (תהלים לא, יט): "תאלמנה שפתי שקר הדברות" - 'על צדיקו של עולם' - "עתק", "תאלמנה" ודאי, כי באמת אין להם שום דבור ואחיזתם רק מהעלמת הדבור, מבחינת (שם נו, א): "יונת אלם". ועל־כן נקראים "אלילים אלמים" (חבקוק ב, יח), בחינת (תהלים קטו, ה): "פה להם ולא ידברו". אבל מגדל ההעלמה של המאמר סתום הנ"ל, שהוא בחינת (שם לט, ג): "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב", בחינת (שם פסוק י): "נאלמתי לא אפתח פי", משם דיקא הם יונקים וממשיכים לעצמן דבורים של שקר, שמשם כל מיני הסתות של הסטרא אחרא, מקומות המטנפים הנ"ל, בחינת (שם יב, ה): "אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" וכו'.

ומאלו האותיות והדבורים רעים נתהוו כל העו‍נות והפשעים, רחמנא לצלן, שאי אפשר למצא בהם את כבודו יתברך כי אם על־ידי הבקשה והחפוש 'איה' וכו' כנ"ל, כי מאחר שמחפשים ומבקשים את כבודו, נמצא, שמודים על כל פנים באלקותו יתברך ובתורתו, שיודעים שהשם־יתברך מושל בעולמו, ואסר עלינו בתורתו לבלי לעשות אלו החטאים, רק שמתקף תאותם עבר על רצונו יתברך, ועתה מבקש ומחפש סליחה וכפרה ולשוב אליו יתברך, אף־על־פי שאינו יודע באיזה דרך, כי נתעה מאד מאד, בחינת (שם קיט, קעו): "תעיתי כשה אבד", אף־על־פי־כן עדין אינו מיאש את עצמו ומבקש עצה ותחבולה 'איה' וכו', על־ידי־זה הוא עולה בתכלית העליה לבחינת 'איה, מאמר סתום' וכו' כנ"ל.

וזהו בחינת הודוי, שצריכין להזכיר החטאים והעו‍נות הגמורים בפה מלא, ולהזכיר בפרוש דברים מגנים כאלה, אבל זהו כל תקונו, כי מאחר שמתודה ואומר: 'חטאתי', הרי הוא מודה שיש בורא יחיד קדמון נמצא המחיב, יתברך שמו, ומודה בתורת משה אמת, שהבורא היחיד קדמון הזהירנו על־ידי משה לבלי לעשות אלו החטאים, רק שיצרו התגבר עליו וכו', ומודה שחטא ועות בזה, כי בודאי היה לו כח להתגבר נגדו וכו'. אך אף־על־פי־כן מאחר שמתודה על החטאים ומבקש תשובה ומחילה, הרי הוא מחפש ומבקש עדין 'איה' וכו' כנ"ל, ועל־ידי־זה עקר עליתו, כנ"ל.