# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1856/66/6/

וזה בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנמשכין משלש עשרה תקוני דיקנא - שמזכירין אחר הודוי, כי שלש עשרה תקוני דיקנא נמשכין מבחינת 'עתיק', שהוא בחינת 'מאמר סתום' הנ"ל, כמובן בכונות (דרוש א'). ועל־כן אחר הודוי מזכירין שלש עשרה מדות, כי עקר תקון החטאים שהתודו עליהם, הוא על־ידי בחינת 'בראשית, מאמר סתום', שהוא בחינת 'כתר', בחינת 'עתיק', שמשם נמשכין השלש עשרה מדות של רחמים, כנ"ל.

כי משה רבנו המשיך השלש עשרה מדות של רחמים אחר חטא העגל שכולל כל החטאים, עד שהשם־יתברך אמר לו (דברים ט, יד): "ואמחה את שמם" וכו', ונדמה שכבר אפס תקוה, חס ושלום, אבל משה לא הניח את מקומו והרבה להתפלל ולצעק מאד להשם־יתברך, כמו שכתוב במדרש (דברים רבה ג, יא) שלא הניח זוית ברקיע שלא נשתטח ונתחבט עליו וכו'. וכל זה הוא בחינה הנ"ל, כי משה זכה שהתחזק עצמו מאד בזה, שידע שאין שום יאוש בעולם, ואין עו‍ן ולא רבוי עו‍נות בעולם שיעלימו אותו יתברך ואת רחמיו בשום אפן, על־כן חפש ובקש ומצא עד שנתרצה לו השם־יתברך, ואז דיקא גלה לו השם־ יתברך סוד שלש עשרה מדות של רחמים, וכל זה הוא בחינה הנ"ל, בחינת ירידה תכלית העליה על־ידי בקשת וחפוש 'איה' הנ"ל.

וזהו בחינת מה שאמר (שמות לב, לב): ואם אין - מחני נא. כי שם ישראל, בפרט שם הצדיק, נמשך משמו יתברך, כי שמו משתף בשמנו (ירושלמי תענית פרק ב', הלכה ו'), והוא עקר החיות, בבחינת (בראשית ב, יט): "נפש חיה הוא שמו", והוא בחינת כח הדבור שבאדם, בבחינת (שם פסוק ז): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא'. וכל השמות כלם מתגלים רק על־ידי המאמרות המתגלים, אבל בהמאמר סתום שם הכל בהעלם גדול, כי הוא למעלה מכל השמות. ועל־כן טען משה: ואם אין - שאי אפשר לשא חטאתם ולמחל להם מתקף הדין על־ידי עצם חטאם שגרמו להעלים הרחמים כל־כך, כי עקר הדין מבחינת ההעלמה וההסתרה הנ"ל, שהוא בחינת תקף הצמצום שמשם עקר הדין, כידוע, על־כן טען משה: ואם אין - כי גברה ההעלמה וההסתרה כל כך, על־כן: מחני נא מספרך וכו' - כי אני מבטל עצמי לתוך שרש ההעלמה וההסתרה, ששם למעלה מכל השמות כנ"ל.

ועקר התקון תמיד הוא לגלות ההסתרה, להמשיך מבחינת 'איה, בראשית, מאמר סתום' הנ"ל את כל המאמרות המתגלים, להוציאם מההעלם אל הגלוי, לגלות שמו וכבודו יתברך, בבחינת (תהלים עב, יח): "עשה נפלאות לבדו", זה בחינת 'כתר, בראשית, מאמר סתום', "וברוך שם כבודו לעולם" (שם עב, יט), שצריכין להמשיך משם התגלות שם כבודו על־ידי המאמרות המתגלים הנמשכין משם, שעל־ידם מאירין כל השמות, שעל־ידי־זה נתגלה כבודו יתברך, עד שיתקים (שם): "וימלא כבודו את כל הארץ" וכו'. וזה כל עבודת האדם על־ידי תורה ומצו‍ת. אבל עתה שחטאו כל־כך, עד שאין אתה רוצה למחל להם מתקף התגברות ההעלמה, על־כן מחני נא מספרך וכו', שאיני רוצה שום חיות הנמשך מהמאמרות המתגלים שמשם כל השמות שהם החיות כנ"ל, רק אני מרצה להיות נכלל תמיד בבחינת 'איה' הנ"ל, בבחינת המאמר סתום הנ"ל, כי אני מרצה לחפש ולבקש שם רחמנותך לעולם עד שתשא חטאתם, ואם אין - אהיה נשאר שם בבחינת הבקשה והחפוש של המאמר סתום ולא אצא משם לעולם, שזהו בחינת מחני נא, כי שם בהמאמר סתום אין שיך שום שם כלל כנ"ל.

הינו כי היה חזק בדעתו שבודאי יש רחמים אצלו יתברך, שעל־ידם יהיה מוחל להם גם חטא העגל, רק שאי אפשר למצאם מגדל ההעלמה הנ"ל שמשם עקר הדין כנ"ל, על־כן אמר שהוא מרצה לירד לתוך תקף ההעלמה ולבקש שם רחמיו תמיד, שהם בחינת התגלות שם כבודו, כי הדין הוא בחינת העלמת שמו וכבודו, כידוע. והוא מרצה להיות נשאר שם, שזהו בחינת מחית השם, בחינת: "מחני נא", הינו שיהיה נשאר שם ויבקש ויחפש בבחינת 'איה' הנ"ל תמיד. ועל־ידי־זה דיקא נתרצה לו השם־יתברך וגלה לו שלש עשרה מדות של רחמים, שזכה להוציא מההעלם אל הגלוי רחמים רבים כאלה שאינם כלים לעולם, והכל על־ידי תקף הבקשה והחפוש בבחינת 'איה' הנ"ל, שנתרצה להיות מחפש ומבקש לעולם, וכנ"ל.