# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1942/62/

ענין נטילת ידים בשחרית בעת שמתעורר משנתו.

על־ פי מה שאמר רבנו ז"ל בסימן ר"נ, על שאלת ההוא אובי טמיא (ברכות נט.): מאי גוהא? 'בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו שהן שרויין בצער בין האמות, אזי מוריד שני דמעות לים הגדול וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו', עין שם.

כי עקר כל היסורים שיש לאדם, חס ושלום, הוא רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהשם־יתברך - אין לו שום יסורים ואינו מרגיש שום צער וכו', ועקר הצער של ישראל בגלות הוא רק מחמת שנפלו מהדעת ותולין בטבע ובמזל, חס ושלום, ומחמת זה יש להם צער, וזה מחמת שהם שרויין בין העכו"ם ולמדו מהם וכו'. ובאמת ישראל הם למעלה מהטבע, רק כשהם חוטאים חס ושלום, אזי וכו'.

וכשהקדוש ברוך הוא רוצה להושיע את ישראל מגלותם אזי ממשיך עליהם השגחה מסוף העולם, כי לעתיד יבטל הטבע לגמרי, ולא יהיה רק השגחה לבד, כמו שכתוב (ישעיה נא, ו): "כי השמים כעשן נמלחו" וכו', הינו שיתבטל הטבע שהוא על פי מערכת המזלות וכו', ואז יהיו ישראל למעלה, ועל־כן גם עתה כשהשם־יתברך רוצה להפיל את העכו"ם ולהגביה את ישראל למעלה, אזי ממשיך עליהם השגחה מסוף העולם, שאז לא יהיה רק השגחה, ועל־ידי זאת ההשגחה נתעלים ישראל ונעשה וכו', עין שם כל זה היטב. וזהו: 'בשעה שזוכר' וכו'; עין שם: