# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1942/62/1/

וכשנסתלק הדעת הנ"ל, דהינו שאין יודעין, חס ושלום, שהכל מתנהג רק בהשגחה מהשם־יתברך לבד, וסוברין שיש טבע, חס ושלום, זה בחינת שנה שהיא הסתלקות הדעת, בחינת לילה וחשך, כי עקר האור יום הוא בחינת 'דעת', כמובא, הינו כי האור הוא רק השם־יתברך, כביכול, בבחינת (תהלים כז, א): "ה' אורי וישעי", בחינת (שם קיח, כז): "אל ה' ויאר לנו".

וזה עקר אור השמש, בחינת (שם פד, יב): "כי שמש ומגן ה' צבאות", הינו כשיודעין שהשם־יתברך מנהיג העולם בהשגחה לבד - זה עקר האור, כי עקר האור בכל מקום שנמצא אור, כמו אור השמש, וכיוצא, הוא רק אור השם־יתברך, כביכול שמאיר לנו כנ"ל. וכשנופלין, חס ושלום, מזה הדעת, ותולין בטבע חס ושלום - זה בחינת הסתלקות האור, ואזי היא בחינת לילה וחשך, חס ושלום.

וזה בחינת (ישעיה יג, י): "חשך השמש בצאתו" וכו', בחינת (יואל ב, י): "שמש וירח קדרו" וכו', וכיוצא בפסוקים כאלו. וכלן נאמרו על זמן הגלות, הינו כי בגלות נחשב כאלו נחשך אור השמש, כי הגלות נמשל ללילה, כמבאר בפרוש רש"י (ישעיה כו ט). הינו כי בעת הגלות, שנמשך רק מחמת שתולין בטבע, חס ושלום, ואזי: "חשך השמש בצאתו", כי תכף כשתולין בטבע, חס ושלום, אזי נסתלק האור מהשמש, וכאלו נחשך השמש ממש, כי באמת אין להשמש אור כלל, רק מהשם־יתברך כנ"ל.

ועל־כן הגלות נמשל ללילה וחשך, כי עקר הגלות הוא רק מחמת שתולין בטבע, חס ושלום, ואזי הוא בחינת לילה וחשך, הסתלקות האור כנ"ל. וזה בחינת שנה - הסתלקות הדעת, לידע שהכל בהשגחה, שזהו עקר האור וכו' כנ"ל.

ועל־כן בשעת שנה סטרא דמסאבא שריא על בר נש, (צד הטומאה שורה על אדם) והעקר על הידים, כמו שכתוב בזהר הקדוש (וישב קפד:). כי עקר הסטרא אחרא, הם בחינת העכו"ם, כידוע (זהר ח"א יג.), שיניקתם רק מבחינת כפירות, שזה עקר שרש היצר הרע, שנקרא 'אל־אחר־כפירות', כמובא (סימן י, ועין זהר בראשית כט.), הינו כשתולין בטבע, חס ושלום, שמשם עקר יניקת העכו"ם והסטרא אחרא. ועל־כן בשעת שנה הסתלקות הדעת כנ"ל, ואז מתגבר, חס ושלום, בחינת העכו"ם, בחינת תקף הגלות שנמשל ללילה ושנה, שיניקתם מבחינת התגברות הטבע כנ"ל, וזהו בחינת סטרא דמסאבא דשריא על בר נש.

ועל־כן עקר תקון השנה בקדשה הוא על־ידי אמונה, כמובא בדברי רבנו ז"ל (סימן לה). הינו בשעת הסתלקות הדעת, בחינת שנה, דהינו כשרואה אדם שדעתו מבלבל ואינו בשלמות, ואינו יכול לידע ולהבין שהכל בהשגחה מהשם־יתברך לבד, כמו עכשיו בגלות בין העכו"ם שנדמה ללילה וחשך, שמתגברת חכמת הטבע בעולם, חס ושלום, אזי מחיב כל אחד מישראל להשליך ולסלק דעתו לגמרי ולהתחזק את עצמו באמונה לבד, להאמין באמונה שלמה שהכל בהשגחה לבד ואין שום טבע בעולם כלל.

וזהו בחינת תקון השנה על־ידי אמונה, הינו בשעת שנה כנ"ל - צריכין לכנס לתוך בחינת אמונה, לסמך על אמונה לבד, מאחר שנסתלק הדעת, כמו עכשיו בגלות שאנו צריכין תמיד להתחזק באמונה לבד, מאחר שעדין לא נתגלה הדעת בשלמות - לידע באמת שהכל בהשגחה, על־כן צריכין לסלק דעתו ולסמך על אמונה לבד, בבחינת (תהלים צב, י): "ואמונתך בלילות".

ומחמת שבלילה בשעת השנה, הסתלקות הדעת, מתגברת חכמת הטבע, חס ושלום, שהוא בחינת חשך כנ"ל, בבחינת (בראשית טו, יב): "ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה" וכו', שהראהו תקף הגלות, הינו בשעת שנה ותרדמה, הסתלקות הדעת, מתגברין תקף הגליות, שיניקתן מבחינת התגברות הטבע כנ"ל. וזהו סטרא דמסאבא דשריא על בר־נש בשעת שנה, כנ"ל.

על־כן תכף כשמתעורר משנתו - צריך לטל ידיו במים, כי עקר סטרא דמסאבא שריא על ידיו דבר־נש, כמו שכתוב בזהר הקדוש (וישב קפד:), כי הידים הם בחינת 'שמים' - אש ומים (בראשית רבה ד, ז), יד ימין ויד שמאל, בחינת: "כי אשא אל שמים ידי" (דברים לב, מ), כמובא בדברי רבנו במקום אחר (סימן נו, אות ט'). ושם עקר אחיזת הסטרא אחרא, בחינת חכמת הטבע, בחינת ידים, כי הם תולין במערכת השמים שהוא בחינת 'ידים'. ועל־כן עקר התגברות הסטרא אחרא בשעת שנה, שהיא בחינת הטבע, הוא בידים דיקא כנ"ל.

כי הידים הם כ"ח פרקין (תקוני זהר תקון יט, מ.), כנגד כ"ח אתוון שבמעשה בראשית שבהם נבראו שמים וארץ, בחינת (ישעיה מח, יג): "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים". ועל־כן עקר הכנעת הסטרא אחרא, שהם עכו"ם דעלמא, בחינת חכמת הטבע, שמשם התגברותם כנ"ל, עקר הכנעתם הוא רק על־ידי הידים דקדשה כשזוכין להרים אותם אל הדעת.

וזה בחינת (שמות יז, יא): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו" וכו' הנאמר במלחמת עמלק, כי עמלק הוא כלליות כל העכו"ם והסטרא אחרא, בחינת (במדבר כד, כ): "ראשית גוים עמלק", ועמלק היה כופר בעקר, ותלה הכל בטבע, חס ושלום, והיו מחשבין השעות באיצטרוליגאה שלהם, כמו שמובא בפרוש רש"י (שמות יז, יב), וכמובא בדברי רבנו ז"ל (לקוטי תנינא סימן יט).

ועל־כן עקר הכנעתו על־ידי הרמת הידים, שמרימין הידים, כ"ח פרקין שבידים אל הראש, בבחינת (תהלים קלד, ב): "שאו ידכם קדש", הינו שמגביהין הידים, כ"ח פרקין, אל הדעת, לידע שהכל בהשגחתו יתברך, כי השם־יתברך ברא הכל על־ידי כ"ח אתוון שבמעשה בראשית, שהם בחינת כ"ח פרקין כנ"ל, ואזי מגביהין בחינת השמים, שהם גם כן בחינת ידים כנ"ל, לשרשם שבדעת, לבחינת כ"ח אתוון הנ"ל, כי הכל ברא השם־יתברך בכ"ח אתוון והוא מחיה ומקים השמים וכל צבאם והארץ וכו' בהשגחתו לבד, ואין שום טבע ומערכת השמים כלל, ואזי נכנע עמלק והסטרא אחרא כנ"ל. וזה בחינת (שמות יז, יב): "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", כי עקר הכנעת עמלק על־ידי אמונה בהשגחת השם־ יתברך, שנמשך על־ידי הרמת הידים, כנ"ל.

ועל־כן בשעת שנה, הסתלקות הדעת, שאז הוא בחינת התגברות הטבע, חס ושלום, ואז שורה סטרא אחרא על בר־נש, על־כן עקר אחיזתה בידים כנ"ל, ועל־כן תכף כשמתעורר משנתו צריך לטל ידיו במים, שהם בחינת מימי הדעת, מימי החסד, בבחינת (ישעיה יא, ט): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", הינו שעל־ידי הנטילה ממשיכין מים טהורים, מימי הדעת, מבחינת עלמא דאתי, שאז תמלא הארץ דעה כמים לים וכו', ואז ידעו הכל שהכל רק בהשגחה לבד, כי יתבטל הטבע לגמרי, וגם עכשיו בכל עת שצריכין ישועה וטהרה להנצל מתקף הסטרא אחרא שיניקתם מבחינת חכמת הטבע, אזי ממשיכין השגחה מסוף עולם, כנזכר לעיל במאמר הנ"ל, וזה בחינת מים של הנטילה, שממשיכין מימי הדעת מסוף העולם, מבחינת עלמא דאתי, שתמלא הארץ דעה וכו'.

וזה בחינת 'מקוה', שהיא בחינת עלמא דאתי, כידוע, [כי מקוה בגימטריא קנ"א (שער הכונות שבת א), בחינת 'בינה' עלמא דאתי, כמובא (זהר משפטים צח.)], בחינת (ירמיה יד, ח): "מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה". כי כל הצרות והיסורין הם רק מהעדר הדעת, מבחינת חכמת הטבע כנ"ל, דהינו שאין יודעין, חס ושלום, שהכל בהשגחה וכו', וזה עקר הטמאה כנ"ל.

ועל־כן הישועה מהצרה והטהרה מהטמאה הוא על־ ידי מקוה, שהוא בחינת עלמא דאתי, בחינת מימי הדעת, בחינת: 'כי תמלא הארץ דעה כמים' וכו', כי על־ידי שנכנסין למקוה, וסותמין העינים מחיזו דהאי עלמא, ונתעלם ונתכסה שם בתוך מימי המקוה, שהוא בחינת מימי הדעת, בחינת עלמא דאתי, על־ידי־זה הוא נכלל בתוך בחינת הדעת, בבחינת השגחה, כי סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא - שמתגבר הטעות של חכמת הטבע, שמשם באים כל הצרות וכל הטמאות, שעל־ידי־זה נפגמין העינים, ששרשם וחיותם מבחינת 'עיני ה'', שהם בחינת השגחה, כמובן במאמר הנ"ל, וכשנופלין מהדעת וסוברין שיש טבע, חס ושלום, זה בחינת פגם העינים, ומזה באין כל הצרות וכו' כנ"ל.

ועל־כן צריכין לסתם את עיניו לגמרי מחיזו דהאי עלמא, ולהיות מתעלם ונכלל בתוך המקוה, שהיא בחינת הדעת של עלמא דאתי, שאז יתגלה השגחתו יתברך בעולם ויתבטל הטבע לגמרי, ועל־ידי־זה ממשיך השגחה מסוף העולם מבחינת המקוה, ועל־ידי־זה בא לו ישועה לכל מה שצריך, בחינת "מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה" וכו'.

וזהו בחינת הנטילה של שחרית - שממשיך מים טהורים שנמשכין מבחינת מקוה, ועל־ידי־זה מטהר את ידיו, שהם בחינת כ"ח פרקין, בחינת כ"ח אתוון של מעשה בראשית, שעקר הפגם של בחינת חכמת הטבע שמתגבר בשנה בלילה וחשך נוגע בהם דיקא כנ"ל, כי על־ידי חכמת הטבע פוגם בכ"ח אתוון הנ"ל, ותולה במערכת השמים, חס ושלום, כנ"ל, וזה בחינת הטמאה שנאחז בהידים דיקא בשעת הסתלקות הדעת, דהינו בשעת שנה כנ"ל, ועל־כן מטהרין אותם על־ידי מימי הדעת שנמשכין מבחינת עלמא דאתי וכו', כנ"ל: