# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1942/62/15/

וזה בחינת טבילת כלים, כי הכלי שיצא מרשות העכו"ם - צריכים לטובלו במקוה שיהיה ראוי שיאכל בו הישראל (שלחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף א'). כי העכו"ם שהם בחינת הטבע זה עקר הטמאה כנ"ל, וכשהכלי ברשותם - אינו יכול לצאת לרשות ישראל, אל הקדשה, כי אם על־ידי טבילה במקוה, שהוא בחינת השגחה, בחינת דעת, בחינת (ישעיה יא, ט): "כי מלאה הארץ דעה כמים" וכו' כנ"ל.

כי מאכל ישראל צריך להיות בקדשה גדולה מאד, ועקר קדשת האכילה הוא על־ידי הדעת, שהוא התגלות ההשגחה. וזה בחינת אכילת מצה בפסח, שמגלין ההשגחה על־ידי האכילה דיקא, על־ידי שאוכלין מצה כנ"ל.

כי אדם הראשון פגם באכילת עץ הדעת טוב ורע, ועץ הדעת טוב ורע זה בחינת חכמת הטבע, ששם מערב טוב ורע, והוא דעת דסטרא אחרא, פגם הדעת דקדשה. ועקר הפגם היה על־ידי האכילה, כי עקר תקון האכילה הוא על־ידי אמונה דיקא, בבחינת (תהלים לז, ג): "ורעה אמונה", כמובא במקום אחר (בסימן סב), כי כשאינו אוכל בקדשה, על־ידי־זה נפגם הדעת שהוא בחינת השגחה, ונופל לטעות של חכמת הטבע, כמו שכתוב (דברים ח): "פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וכו', ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי" וכו', דהינו שתולה בטבע, חס ושלום, כאלו הפרנסה בכחו ועצם ידו, ואינו מודה בהשגחה.

וזה בחינת 'כחי ועצם ידי', בחינת פגם הידים הנ"ל, פגם כ"ח פרקין דידים, כ"ח אתון של מעשה בראשית. וזהו: "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כ"ח" וכו', הינו כי באמת הכל בהשגחת השם־יתברך שברא הכל בכ"ח אתון של מעשה בראשית כנ"ל, והוא משגיח בכל עת ונותן כ"ח, 'כ"ח' דיקא כנ"ל, כי השם־יתברך משגיח ומקים העולם על־ידי כ"ח אתון של מעשה בראשית כנ"ל.

ועל־כן צריכין ישראל לקדש את מאכלם מאד, וזה בחינת כמה וכמה מצות התלויים במאכל ומשתה, כי עקר התגלות ההשגחה תלויה בקדשת המאכלים וכנ"ל. וזהו (שם ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה" וכו', הינו שתברך את ה' אחר האכילה, שתדע שהכל מאתו בהשגחתו יתברך. וזהו: "על הארץ הטובה", כי ארץ־ישראל הוא בחינת השגחה, כמו שכתוב (שם יא, יב): "תמיד עיני ה' אלקיך בה" כנ"ל.

וזה בחינת אכילת מן, בחינת (שמות טז): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", שהיה יורד בהשגחה לבד דבר יום ביומו, וכמה נסים נעשו בו. וכשמאמינים שהפרנסה הכל בא מהשם־יתברך בהשגחתו לבד בלי שום דרך הטבע כלל, כי הוא הנותן כ"ח וכו' כנ"ל, זה בחינת אכילת מן, בבחינת: 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן' (מכילתא בשלח יז, יז). ועל־כן בתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, דהינו בפסח, בשעת יציאת מצרים, הם צריכים לאכל מצה, שהיא בחינת מחין ודעת, בחינת מן, כי על־ידי אכילת מצה בפסח נמשך דעת גדול ויודעין שהכל בהשגחה לבד, ועל־ידי־זה עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים וכו' כנ"ל.

ועל־כן הכלי שהיה ברשות העובדי כוכבים, שהם מסטרא דמסאבותא, כי הם תולין בטבע, שמשם עקר אחיזת הדינים והסטרא אחרא, ועל־כן אין הכלי ראוי לסעדת ישראל כי אם על־ידי טבילה במקוה, שעל־ידי־זה יוצא הכלי מבחינת טבע לבחינת דעת, בחינת השגחה, בחינת עלמא דאתי, שזהו בחינת מקוה וכו' כנ"ל.

וזה בחינת הכשר כלים (שלחן ערוך יורה דעה סימן קכא) - "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש" (במדבר לא, כג). כי "מהאש יצאו והאש תאכלם" וכו' (יחזקאל טו, ז), וכנ"ל, כי מאחר שכבר נבלע האסור שהוא הטמאה בכלי, שכל זה נמשך מבחינת הטבע, דהינו כפירות, שמשם נמשכין כל הטמאות וכל האסורים, וכשכבר נבלע האסור בכלי - אין לו טהרה כי אם על־ידי האש, שהוא בחינת שרש הטבע וכו' כנ"ל, כי "מהאש יצאו" וכו' וכנ"ל.

אבל כשעדין לא נבלע האסור בכלי, רק שיצא מרשות העובדי כוכבים, דהינו שיצא מדעתו ורשותו; כי עקר בחינת רשותו של אדם הוא הדעת, שהוא קונה כל החפצים תחת רשותו, בבחינת (נדרים מא.): 'דעת קנית מה חסרת' וכו', כי עקר האדם הוא הדעת, ועל־כן כשיוצא הכלי מרשות העובדי כוכבים, הינו מרשות דעת העובדי כוכבים, שהוא בחינת הטבע וכו' כנ"ל, אזי די לו בטבילה במקוה, שהוא בחינת עלמא דאתי, שמשם מקבלין וממשיכין בחינת השגחה, לשבר ולבטל בחינת הטבע, שעל־ידי־זה יוצאין מטמאה לטהרה, מרשות העכו"ם לרשות ישראל, שהם למעלה מהטבע וכו', כנ"ל: