# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1942/63/5/

וזהו בחינת ראש־השנה, בחינת תקיעת שופר, שהוא בחינת התעוררות השנה, כמבאר בכונות (פרי־עץ־חיים, ראש־השנה, פרק ב), שבראש־השנה הוא בחינת שנה, ועל־ידי השופר, הוא בחינת התעוררות השנה. כי בתשרי נברא העולם, שזהו בחינת 'שלא כסדר', בחינת תשר"ק כנ"ל. ואז כשמתעורר בחינת 'שלא כסדר', אז צריכין בחינת שנה - לבטל עצמו לגמרי, שזהו בחינת השנה של לילה כנ"ל.

כי אז בראש־השנה הוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה. ועקר התשובה הוא לשוב מגדלות ולהשפיל עצמו ולהרגיש שפלותו ופחיתותו באמת. כי עקר התשובה הוא ההכנעה והשפלות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז.): 'טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקות' וכו', וכמו שכתוב (מיכה ז, יח): "ועובר על פשע לשארית" - 'למי שמשים עצמו כשירים' (ראש־השנה יז:), נמצא שעקר התשובה היא ענוה ושפלות.

כי כל החטאים נמשכין מבחינת 'שלא כסדר' כשמחלקין אותה לעצמו, דהינו על־ידי גדלות, כי מהם אחיזת כל הדינים, שמשם אחיזת היצר הרע והקלפות שמהם כל החטאים. וכן מבאר בספרים (עין ראשית חכמה ענוה ב), שעל־ידי גאוה באין כל החטאים, חס ושלום, כי 'כל המתגאה כאלו עובד עבודה־זרה' (סוטה ד:), ו'כל המודה בעבודה־זרה כאלו כופר בכל התורה' (חלין ה.). נמצא, שעל־ידי גדלות באין לכל החטאים, חס ושלום, כי על־ידי גדלות הוא מחלק בחינת 'שלא כסדר' מבחינת 'כסדר' כנ"ל, שמשם כל החטאים כנ"ל.

ועל־כן עקר התשובה על כל החטאים הוא שפלות, שישים עצמו כעפר לדוש, וירגיש שפלותו ורחוקו מהשם־יתברך וישפיל עצמו וישבר לבו לפני השם־יתברך, שעל־ידי־זה מוחל לו השם־יתברך, כמו שכתוב (תהלים נא, יט): "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". וכמו שכתוב: "ועובר על פשע לשארית" - 'למי שמשים עצמו כשירים'. כי על־ידי הענוה והשפלות ועושה עצמו כ'מה', כאין ואפס, על־ידי־זה הוא חוזר לבחינת 'כסדר', שהוא בחינת מ"ה, שעל־ידי־זה נתבטלין כל הדינים, שהם בחינת החטאים כנ"ל.

ועל־כן בראש־השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, יום ראשון לבריאת אדם הראשון, אז צריכין בחינת שנה, שהוא בחינת בטול - שמבטלין עצמו לגמרי כאלו אין לו שום דעת, רק צועקין להשם־יתברך וממליכין אותו יתברך בתמימות גמור בלי שום חכמות.

כי בראש־השנה נברא אדם וחוה, ששרשם מבחינת 'כסדר' ו'שלא כסדר' כנ"ל, והם היו צריכין לתקן את כל העולמות על־ידי עבודתם, דהינו לכלול בחינת כלליות כל העולמות שהם בחינת 'שלא כסדר', בבחינת 'כסדר', לכלול בחינת חוה באדם, ואז היה נעשה הכל 'כסדר', והיה מתנהג כל העולם כסדר בלי שום יסורים ודינים שהם בחינת 'שלא כסדר' כנ"ל.

אבל הם פגמו בחטאם ועל־ידי־זה הפרידו בחינת 'שלא כסדר' מבחינת 'כסדר'. כי עקר חטאם היה על־ידי בחינת גדלות, בחינת 'אנא אמלוך', שזהו היה עקר הסתת הנחש הקדמוני, כמו שכתוב (בראשית ג, ה): "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים" וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט, ד), שאמרה להם: כל אמן שונא בני אמנותו, כי מן העץ אכל וברא את העולם וכו'. הינו שהכניס בהם קנאה ותאוה למלוך ולהתגאות, כמו שכתוב שם (ברש"י): "והייתם כאלקים" - 'יוצרי עולמות'. כאומר: למה לכם להיות נכנעים ובטלים תחתיו? הלא אם תאכלו מעץ הדעת תהיו בעצמכם אלקים ומלך כמותו! שכל זה הוא בחינת 'אנא אמלוך' הנ"ל, שרוצה להמשיך בחינת מלכות לעצמו, חס ושלום, ועל־ידי־זה נעשה הכל 'שלא כסדר', כי הוא בתוך בחינת 'שלא כסדר'.

ועל־כן באמת נגזר עליהם מיתה לדורות, כי פגמו בבחינת 'כסדר', שהוא בחינת חכמה, שמשם כל החיות, בחינת 'החכמה תחיה', בחינת 'מ"ה חיינו' וכו'. והם פגמו בזה והפרידו עצמן מבחינת 'כסדר', מבחינת חכמה, מבחינת מ"ה, שהוא עקר החיות כנ"ל, על־כן נמשך עליהם מיתה הפך החיים. ועל־כן גרמו שנעשה הכל שלא כסדר, שהם בחינת כל הדינים והגזרות שנגזרו על העולם על־ידי חטאם, כמו שכתוב שם: "בעצבון תאכלנה וקוץ ודרדר תצמיח לך" וכו'. ופרש רש"י: 'כשתזרענה חטים היא מצמחת לך קוץ ודרדר' וכו', שכל זה הוא בחינת 'שלא כסדר' שגרמו על־ידי חטאם שהיה בחינת גדלות, בחינת 'אנא אמלוך', שעל־ידי־זה נעשה הכל 'שלא כסדר', על־ידי שהמשיכו עליהם בחינת 'שלא כסדר' על־ידי חטאם וכו' כנ"ל.

ולא די שלא תקנו את העולם, ולא העלו ובררו את העולם מבחינת הדינים הנאחזין בבחינת 'שלא כסדר', ולכלול הכל בבחינת 'כסדר', שזה היו צריכין לעשות ולתקן ביום הזה שנבראו בו, כי בשביל זה נברא אדם וחוה כדי להרים כל העולם לשרשו, לכלול כלליות העולם שהוא בחינת 'שלא כסדר' בבחינת 'כסדר' כנ"ל, ולא די שלא תקנו זאת, אף גם קלקלו בזה מאד על־ידי חטאם וכו' כנ"ל.

ועל־כן עקר הסתת הנחש היה מתחלה לחוה, כי חוה היא בחינת 'שלא כסדר', שמשם משתלשל אחיזת הקלפות. ועקר התקון הוא שיתבטל בחינת 'שלא כסדר' לבחינת 'כסדר', שיהיה נכלל ונתבטל בחינת חוה לאדם. והוא התגבר על חוה, בחינת 'שלא כסדר', להסיתה, כדי להפריד, חס ושלום, בחינת חוה מאדם, שיתגבר, חס ושלום, בחינת חוה, בחינת 'שלא כסדר', על בחינת אדם, 'כסדר', עד שהאדם יעשה רצון חוה, כדי להגביר בחינת 'שלא כסדר', חס ושלום, וכנ"ל.

אבל אחר־כך עשו תשובה מיד, והתחילו לתקן הכל, אבל התקון לא יגמר עד הסוף, עד שיבא משיח צדקנו, כמובא (עץ חיים שער לו, פרק ב). ובכל שנה ושנה אנו צריכין לתקן זאת בראש־השנה, כי אז נבראו והיו צריכין לתקן זאת וקלקלו בו כנ"ל, ועל־כן אנו עוסקים בעבודתנו בראש־השנה ויום הכפורים לתקן זאת, כמובא בכונות (דרושי ראש השנה א).

נמצא, שעקר התקון בראש־השנה הוא להשתדל לחזר ולתקן שיהיה הכל 'כסדר', לעשות תשובה על כל חטאיו שנמשכין מבחינת 'שלא כסדר' מבחינת גדלות, ולבטל עצמו להשם־יתברך בבטול גמור, כדי להרים כל העולם שנברא אז שהוא בחינת 'שלא כסדר' - לחזר ולכוללו בבחינת 'כסדר', וכנ"ל, וזהו הבחינת השנה של ראש־השנה המובא בכונות (פרי־עץ־חיים פרק ב): 'דאפיל דורמיטא עליה' וכו' (שהפיל עליו תרדמה). כי השנה הוא בחינת בטול.

כי יש בחינת 'כסדר' ו'שלא כסדר', שהם בחינת חכמה ומלכות - אדם וחוה. וצריכין לבטל בחינת חוה לבחינת אדם, לידע שכל העולם המתנהג על־ידי בחינת מלכות, בחינת חוה, הכל נמשך ממנו יתברך לבד, כי לה' המלוכה, והכל כאין ואפס נגדו יתברך, "וכל דירי ארעא כלא חשיבין" וכו' (כל דירי העולם חשובים כמו כלום), (דניאל ד, לב). וזה הדעת מצוה גדולה לידע ולהודיע ולהתודע, כי זה עקר חיות האדם וכל העולמות כלם, ועל־ידי־זה חוזר הכל כסדר כנ"ל. אבל בעת שרוצה להתגבר בחינת 'שלא כסדר', שהוא בחינת דינים, דהינו בראש־השנה שאז נברא העולם, שהוא בחינת 'שלא כסדר', ובו חטאו אדם וחוה וכו' כנ"ל, שעל־ידי־זה גרמו בחינת 'שלא כסדר' שיתגבר, חס ושלום.

על־כן צריכין אז לבטל עצמו לגמרי בבחינת שנה, דהינו לסלק ולבטל דעתו לגמרי כאלו אין לו שום דעת כלל, רק להמליך אותו יתברך באמונה ובתמימות גמור בלי שום חכמות, שכל זה עקר עבודתנו בראש־השנה ויום הכפורים, שאנו עוסקין רק לגלות מלכותו בלי שום חכמה, כי אנו מסלקין דעתנו לגמרי ומבטלין עצמנו לגמרי, שזהו עקר עבודתנו באלו הימים הנוראים, שאז עוסקין כל ישראל בתפלות ותחנונים ובשירות ותשבחות של ספר תהלים ושארי מיני בקשות ותחנות וסליחות ופיוטים וכו', שכל זה הוא בחינת תמימות ופשיטות בלי חכמות כלל, כי אנו מגלין מלכותו יתברך בתמימות לבד בלי שום חכמות.

וזהו בחינת השנה של ראש־השנה שנעשה אז, כמבאר בכונות (דרושי ראש השנה, דרוש ח'). ומבאר שם, שהשנה היא שמסתלקין המחין מזעיר אנפין למעלה וכו', ואז נמשכין המחין והחיות לבחינת מלכות שלא על־ידי זעיר אנפין, כי אם על־ידי 'בינה' אימא עלאה בעצמה וכו'. ואחר־כך על־ידי השופר נמשכין לו מחין חדשים שנתחדשו על־ידי השנה. ואז נתעורר מהשנה ואז ננסרת המלכות וכו', עין שם.

הינו שהשנה הוא בחינת הסתלקות המחין, שמסלקין המחין בכונה שלא יתאחז בהם בחינת 'שלא כסדר', בחינת גדלות, שהעקר הפגם בהמחין, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (משנת חסידים תשובה פרק ב; ספר הלקוטים תהלים לו): שפגם הגדלות הוא במחין, ועל־כן 'גאוה' בגימטריא י"ה, שהם המחין, עין שם. כי עקר פגם הגאוה הוא שאומר: 'אנא אמלוך', ובאמת עקר חיות המלכות הוא על־ידי החכמה, כי 'החכמה תחיה' וכו', כמבאר שם בהתורה הנ"ל, וצריכין להעלות המלכות לשרשה, בבחינת (עובדיה א, כא): "והיתה לה' המלוכה", לידע שכל העולמות וכל אשר בהם, שהם בחינת מלכות כנ"ל, הכל נברא ומתנהג רק על־ידי מלכותו יתברך לבד אשר בכל משלה.

ועל־כן צריכין לבטל עצמו נגדו יתברך, ולהיות בעיני עצמו כלא ממש, בבחינת: 'ונחנו מ"ה', כי עקר החיות הוא בחינת מ"ה, בחינת 'מ"ה חיינו' כנ"ל. אבל כשיש לו גדלות ואומר: 'אנא אמלוך', ורוצה להמשיך המלכות לעצמו, וכל זה מחמת שמתגאה בדעתו ונדמה לו שכבר השיג איזה שכל והוא למדן או מקבל וצדיק, עד שראוי לו למלוך ולהשתרר, נמצא, שרוצה להפוך את הסדר, לחלק המלכות לעצמו - כאלו יש לו כח ודעת להחיות את המלכות, שעקר חיותו מהחכמה, ורוצה להמשיך בחינת החכמה לתוך בחינת 'שלא כסדר', ולהגביר בחינת 'שלא כסדר' על 'כסדר', חס ושלום, כי בודאי אי אפשר לו להמשיך בחינת מלכות לעצמו כי אם על־ידי חכמה, שהוא חיות המלכות. ועל־כן זה שמתגאה ואומר: 'אנא אמלוך', הוא פוגם בהמח והחכמה, שרוצה להמשיך המח לתוך מלכות דסטרא אחרא שהוא גאות.

ועל־כן בעת שלא נמתק עדין בחינת 'שלא כסדר', דהינו בראש־השנה בתחלתו - צריכין לבטל ולסלק המח לגמרי, כדי שלא יתאחז בו בחינת 'שלא כסדר', בחינת דינים וכו' כנ"ל, ועל־כן מבטלין עצמן לגמרי. ובשעת הבטול שהוא בחינת שנה, דהינו שאין אנו משתמשין בשום חכמה, אזי אנו נכללין למעלה מחכמת אדם, כי על־ידי תמימות ופשיטות ואמונה עולין למעלה מהמח והחכמה, כמבאר במקום אחר בדברינו (הלכות ראש חדש, הלכה ו' אות ג'; הלכות פסח הלכה ז' אות כא), ואז אנו ממליכין אותו יתברך בתמימות בלי שום חכמות, שזהו בחינת שנמשכין המחין והחיות להמלכות שלא על־ידי זעיר אנפין, שהוא בחינת חכמת אדם, כי עקר האדם הוא בחינת זעיר אנפין, כידוע (עץ חיים שער טז, פרק ה), כי עכשיו אנו מגלין מלכותו בלי שום חכמות כי אם על־ידי הבטול לבד, שאז נכללין למעלה למעלה בבחינת בינה - 'אימא עלאה', שהוא כלליות של שלש ראשונות, ומשם נתגלה מלכותו יתברך.

ואחר־כך על־ידי השופר נמשכין מחין חדשים ונתעוררין מהשנה, כי על־ידי השנה והבטול, על־ידי־זה זוכין אחר־כך למחין גדולים, ואז ננסר המלכות ונעשה פרצוף שלם וכו'. כי אחר־כך כשזוכין למחין דקדשה אז נתגלה מלכותו יתברך לעין כל בדעת שלם, כי זוכין להמשיך כל המחין רק בשביל התגלות מלכותו יתברך, לידע ולהודיע ולהודע שהוא היוצר הוא הבורא וכו'. ואז נמתק בחינת 'שלא כסדר' ונכלל בבחינת 'כסדר', בבחינת: 'באתר דאית דכר נוקבא לא אדכר תמן', כי היא בטלה אצלו. כי בעת שהמחין בשלמות בקדשה אין מתיראין מבחינת 'שלא כסדר', מאחר שיודעין שהכל מאתו יתברך לבד, שאז נתבטל בחינת 'שלא כסדר' לגמרי.

ועל־כן עקר התעוררות השנה הוא על־ידי קול שופר, כי הקול הוא בחינת מ"ה, הוי"ה, בחינת 'כסדר', כמו שכתוב בתקונים (תקון ע' דף קכב.): 'הויה בקול ודבור באדני', שהם בחינת 'כסדר' ו'שלא כסדר', כי 'קול מעורר הכונה' (שלחן ערוך ארח חיים סימן קא סעיף ב'), שהם המחין.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש־השנה כט:): 'תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה', כי קול שופר הוא בחינת חכמה, בחינת מ"ה, בחינת קול מעורר הכונה שבמח, כי הקול אין בו תפיסא ואין יכולין להבין מחברו שום דבר על־ידי הקול לבד, כי הקול הוא בחינת מ"ה, בחינת כח החכמה לבד, כי עכשיו אנו ממשיכין רק בחינת הקול לבד, שהוא בחינת מ"ה, 'כסדר', כדי להגביר בחינת 'כסדר', ואחר־כך על־ידי הקול נבנה הדבור, שזהו בחינת התפלה, בחינת מלכיות וזכרונות ושופרות שאומרים בראש־השנה אחר תקיעת שופר.

ועוד היה לי כמה דברים בזה, ולא נכתב בזמנו ונשכח, חבל על דאבדין, השם־יתברך יזכנו לחזר ולמצא כל האבדות, ולא נאבד עוד שום דבר ודבור, כבור סיד שאינו מאבד טפה, אמן כן יהי רצון: