# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1942/64/1/

על־פי התורה "ויאמר בעז אל רות" (בסימן סה), עין שם כל התורה היטב.

והכלל, שהאדם צריך תמיד להסתכל על התכלית שהוא כלו טוב כלו אחד, ששם מתבטלין כל היסורים וכל הצרות שבעולם, כי הכל לטובה. אך אי אפשר להסתכל על התכלית הזה כי אם בסתימו דעינין מחיזו דהאי עלמא לגמרי וכו'. (בעצימת העינים מהמראה של העולם הזה) ועל־כן מטבע בנפש האדם כשיש לו יסורין גדולים, חס ושלום, הוא סותם ועוצם עיניו בחזקה מאד וכו', כדי לברח אל התכלית וכו', עין שם כל זה היטב. אך אחר־כך כששב מהבטול חוזרים ומתגברים היסורים ביותר מבתחלה, כמו שני אנשים שנלחמים זה עם זה, שכשאחד רואה וכו'.

אך אחר־כך מקררין ומבטלין היסורים על־ידי התורה ששואבין על־ידי היסורים, על־ידי שנתבטל אל התכלית, שעל־ידי־זה מאיר הזריחה של הרשימו לתוך המחין, ומקבל תורה על־ידי השמחה שהוא כלי לקבלת התורה, שעל־ידי־ זה מכבין צמאון הנפש שהוא בחינת יסורין, בבחינת (ישעיה נה, א): "הוי כל צמא לכו למים" וכו', עין שם כל זה באר היטב. ואז יכולין להתפלל כראוי ולעשות אחד מכל התפלה וכו' וכו', עין שם היטב: