# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1942/64/12/

וזה בחינת צמר ופשתים, שעקר הבגדים הם של צמר ופשתים (עין מנחות לט:), ומהם עקר הציצית, כי עקר הבגדים נעשו אחר חטא אדם הראשון, כי מקדם כתיב (בראשית ב, כה): "ויהיו שניהם ערמים" וכו', ואחר־כך (שם ג, כא): "ויעש ה' [אלקים] לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם".

ומשם נמשכין כל המלבושים שבעולם, כי מקדם היו יכולים לכלל ולהתבטל באור האין סוף בכל עת בנקל, ולהמשיך האור משם בלי לבושים עבים, רק בלבושים זכים וצחים מאד, בבחינת 'כתנות אור' (בראשית רבה כ, יב).

כי קדם החטא הושיבו השם־יתברך בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), שיזכה שם להתענג על ה', לחזות בנעם ה' (תהלים כז, ד), להכלל באורו האין סוף ברצוא ושוב בכל עת בלי יגיעה, ולהמשיך האור משם על־ידי לבושים זכים מאד, בחינת 'כתנות אור'.

כי זה היה עקר ישיבתו שם בגן עדן, כי שם מתענגים על ה', כי 'גן עדן' הוא בחינת בטול הנ"ל, כי 'עדן' - (ישעיה סד, ג) 'עין לא ראתה' (סנהדרין צט.), שהוא בחינת בטול הנ"ל, ומשם ממשיכין האור ונרשם בבחינת ה'גן', שהוא מקום זך מאד, ששם יכולין לקבל בקלות אור הזריחה של הבטול הנ"ל, וכמבאר בסוף התורה הנ"ל, שזה בחינת גן עדן, בחינת משה ואהרן, עין שם.

כי הגן עדן הוא בחינת השדה הקדושה המבארת בתחלת התורה הנ"ל, ששם גדלים כל הנשמות וכו', שזה שיך לענין בטול הכתוב שם, כי הגן עדן הוא השדה אשר ברכו ה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, כה). כי עקר תקון הנשמות שבשדה הוא שיזכו להכלל באור אין סוף ולהתענג על ה', שזה עקר תכליתנו - עקר תענוג עולם הבא, שהוא שעשוע גן עדן, שהוא עולם הנשמות.

ומתחלה קדם החטא היה יכול לזכות לזה בחיים חיותו ובשביל זה הושיבו השם־יתברך שם "לעבדה ולשמרה" - 'לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דלא תעשה' (זהר בראשית כז.), דהינו שהיה צריך רק לקים ולשמר את התורה, שעל־ידי־זה היה יכול להכלל באין סוף ולהמשיך האור משם בלי התעבות הלבושים, רק בבחינת 'כתנות אור', כנ"ל.

אך על־ידי החטא (תהלים מט, יג): "אדם ביקר בל ילין" (סנהדרין לח:), ונתגרש מגן עדן, "וישם ה' את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג, כד), שהם בחינת נטורי תרעא (שומרי השער) (זהר לך-לך צב.) שאין מניחין לכלל בקלות באור האין סוף ששם עקר החיים הנצחיים, כי מבלבלין המחשבה בכמה מיני הסתות ובלבולים שנמשכין מבחינת הלהט החרב המתהפכת וכו'.

ואז צריכין יגיעה גדולה קדם שנכללין שם, ואי אפשר לקבל האור משם כי אם על־ידי התלבשות בכמה לבושים וצמצומים בבחינת 'כתנות עור', שמהם נשתלשלו ונתהוו הלבושים גשמיים, והם עקר התקון, כי בלי תקון הלבושים אי אפשר לקבל שום אור, כידוע (שער מאמרי רשב"י דף כד:).

ועל־כן הסטרא אחרא והקלפות כרוכים ביותר אחר המלבושים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.): 'הני מאני דרבנן דבלו - מנייהו' (בגדי החכמים שבלו - הם מהם), מחמת שעל ידם עקר המשכת האור, על־כן הם כרוכים שם, כי הם כרוכים תמיד לקלקל, חס ושלום, בחינת התקון שעל ידו נמשך ונתגלה אורו יתברך.

וגם כי הלבושים סמוכים אליהם, כי הלבושים הם חוץ לאדם, והם בבחינת החשמ"ל שסמוך לבחינת נגה, כידוע (עץ חיים שער מא פרק א). כי הלבושים הם המפסיקין בין הקדשה ובין הקלפה, על־כן הם כרוכים אחריהם, על־כן צריכין לשמר המלבושים מאד מאד. וזה בחינת ציצית, שהם תקון המלבושים, שעל־ידי־זה עקר קבלת האור מהרשימו מהבטול, וכנ"ל.

וזה בחינת צמר ופשתים שאסור לחברם יחדו שלא במקום מצוה, כמו שכתוב (דברים כב, יא־יב): "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, גדלים תעשה לך" וכו'. כי 'צמר' שרשו נמשך מבחינת הבטול הנ"ל המבאר בהתורה הנ"ל, דהינו כשיש לאדם יסורין וצרות, חס ושלום, אזי סותם עיניו וכו', שזהו בחינת בטול אל התכלית ששם כלו טוב, ושם מתבטלין כל היסורים והדינים וכו'.

וזהו בחינת 'צמר', שהוא בחינת תקוני דיקנא, בחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי יה", 'מצר' אותיות 'צמר' וכו', כמבאר בכתבים (עץ־חיים שער טז פרק ה; לקוטי תורה פרשת קדושים). וזהו בחינת (דניאל ז, ט): "ושער ראשה כעמר נקא" וכו' (ושער ראשו כצמר נקי), שנאמר בעתיק יומין, ששם עקר בחינת הבטול, כידוע.

וזהו: "מן המצר קראתי", 'מן המצר' דיקא, הינו שדיקא מן המצר והדחק והיסורים, חס ושלום, כשזוכין לקרות אל ה' ולהכלל ולהתבטל אליו יתברך, אז זוכין להכלל בהתכלית שהוא כלו טוב, שהוא בחינת תקוני דיקנא המרמזין בפסוקי 'מן המצר', כמבאר בכונות (פרי־עץ־חיים שער השופר פרק א), שהם בחינת רחמים גדולים, בחינת כלו טוב, כי שם נתהפך הכל לטובה, כי שם נתהפכין העו‍נות לזכיות, בבחינת: "אם יהיו חטאיכם וכו' ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיה א, יח), בחינת חוט של צמר שהיה תלוי ביום הכפורים שהיה מלבין העו‍נות וכו' (יומא סח:). ועל־ידי־זה ממילא נתבטלין כל היסורים והצרות ונתהפכין לטובות, כי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עו‍ן (שבת נה:), וכשנתהפכין העו‍נות לזכיות ונעשה מ'מצר' - 'צמר', ממילא נתבטלין כל היסורים, כי שם בחינת התכלית שהוא כלו טוב וכנ"ל.

ופשתן הוא בחינת דינים וגבורות (פרי־עץ־חיים ראש חדש פ"ג), בחינת קרבן קין שהביא מפסלת שהוא זרע פשתן (תנחומא בראשית ט).

ועל כן אסור לחבר צמר ופשתים שלא במקום מצוה, כי הדינים הנאחזין בפשתן מתגברין ומתגרין ביותר מאד כשמתחברין עם צמר שנמשך מבחינת בטול אל התכלית, וכמבאר בהתורה הנ"ל, שכשרואין הדינים שרוצה לבטל היסורים והדינים על ידי בטול אל התכלית הם מתגברין ביותר, כמו שני בני אדם הנלחמים זה בזה וכו', כמו שכתוב שם, עין שם.

וזהו אסור שעטנז שהיא התחברות צמר ופשתים, כי צמר לגבי פשתים הוא בבחינת בטול אל התכלית, כי משם שרשו, ופשתים הוא בחינת גבורות, ששם אחיזת הדינים שהם מתגרים ביותר בחינת בטול הנ"ל, וכנ"ל.

ועל־כן במקום מצות ציצית בשלמות, דהינו בזמן שהיה תכלת - מתר כלאים (יבמות ד:). כי על ידי קדשת מצות ציצית ממשיכין אור הרשימו שהוא כלל התורה כנ"ל, שעל־ידי־זה מקררין ומבטלין הדינים והיסורים אחר הבטול כשרוצים להתגבר ביותר, בבחינת: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), כמו שכתוב שם. ועל כן אז נמתקין גם בחינת הפשתן שהוא בחינת דינים ונעשה גם כן בבחינת לבושין קדושים, בחינת כלים לקבל אור הרשימו של התכלית, שהוא בחינת כלל התורה.

כי פשתן גדולו על המים ותקונו משם, הינו על ידי התורה שהוא בחינת 'מים' שממשיכין מהרשימו של הבטול, שעל־ידי־זה מקררין ומבטלין היסורים והדינים כנ"ל, אבל שלא במקום מצוה, שאז אין יכלת להמשיך תורה, על כן אז אסור כלאים שהוא התחברות צמר ופשתים, שלא יתגברו הדינים ביותר, שמשם אחיזת הסטרא אחרא והקלפות, כידוע (עין תקוני זהר ק:).