# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/61/

בקיץ אומרים 'מוריד הטל' ובחרף 'מוריד הגשם', ואם לא אמר גשם - מחזירין אותו, ובטל אין מחזירין אותו (שלחן ערוך ארח חיים סימן קיד).

כי טל וגשם נעשין על־ידי למוד התורה, בבחינת (דברים לב, ב): "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי". והעקר תלוי בהתפלה, כי כל למוד התורה תלוי בהתפלה, כמו שכתב רבנו (בסימן ח'), בבחינת (יואל ד, יח): "ומעין מבית ה' יצא", עין שם. וזה: "יערף כמטר וכו', כי שם ה' אקרא", הינו בחינת תפלה, שעל־ידי־זה זוכין לשכל ללמד תורה, שעל־ידי־זה נעשה טל ומטר כנ"ל.

כי איתא בדברי רבנו (בסימן קנט) שעל־ידי למוד התורה - אזי כשזוכה שתורתו עולה להשכינה, נעשה מזה שפע רוחניות ושפע גשמיות, וזה ימין ושמאל שיש בהתורה, עין שם. אבל מי שאין תורתו עולה להשכינה, ומטבע התורה להתעלות, ובתוך כך נעשה לילה ומכין עליו הגרדיני נימוסין ונעשה מזה ט"ל תורה או להפך, עין שם. וזה בחינת ימין ושמאל וכו', עין שם היטב.

וזה בחינת טל וגשם. כי שפע גשמיות הוא בחינת גשם, כי כל ההשפעות מכנין בשם גשם. כי כשהלמוד עולה להשכינה והשכינה היא בחינת אמונה, על־כן נעשה מזה בחינת גשמים, שהם בחינת אמונה, כמו שכתב רבנו במקום אחר (סימן ז).

ועל־כן בחרף, שעקר למוד התורה בלילה, כי אז נאמר (ערובין סה:): 'לא איברי ליליא אלא לגרסא' (לא נברא הלילה אלא ללמוד), והלילה הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים צב, ג): "ואמונתך בלילות", ועל־כן הלמוד שלומדין אז היא עולה להשכינה, שהיא בחינת אמונה. כי הלמוד שלומדין בלילה הוא קרוב יותר לעלות אל השכינה, הן מצד האדם, הן מצד השכינה, כביכול, כי האדם יכול לבטל עצמו ולדבק עצמו בו יתברך יותר בלילה מביום, מחמת שאז נחים העולם מרדיפת העולם הזה, כמו שכתב רבנו (בסימן נב), וגם השכינה היא סמוכה להאדם הלומד בלילה ומקשבת לקולו, כמו שכתוב (איכה ב, יט): "קומי רני בלילה לראש אשמרות, שפכי כמים לבך נכח פני ה'", "נוכח פני ה'" דיקא, כי השכינה קרובה אליו והוא נוכח פני ה' ממש (תמיד לב:). כי בלילה השכינה היא בעולמות התחתונים, ואז כביכול (בראשית ח, ט): "ולא מצאה היונה מנוח" וכו', ועקר מנוחתה אצל האדם הלומד אז, בבחינת (תהלים פד, ד): "גם צפור מצאה בית", כמו שכתוב בתקונים (דף א:). ועל־כן בחרף שהלמוד בלילה, והיא עולה להשכינה שהיא בחינת אמונה כנ"ל, על־כן נעשה מזה בחינת גשמים כנ"ל, ועל־כן אומרים אז בתפלה 'מוריד הגשם'.

אבל בקיץ שעקר הלמוד ביום, כי אז נאמר (ערובין סה:): 'לא איברי ליליא אלא לשינתא' (לא נברא הלילה אלא לשינה), וביום לאו כל אדם זוכה שיהיה למודו עולה להשכינה, כי אז אין האדם יכול לבטל עצמו כל־כך מחמת טרדת העולם, וגם השכינה אז בעולמות העליונים, על־כן רב הלמוד של הימים נעשה מהם בחינת 'טל' כנ"ל, שזה נעשה מהלמוד של יום דיקא, על־ידי שמכין עליו אותן הידועים היוצאין בלילה כנ"ל, ועל־כן אומרים בקיץ 'מוריד הטל' כנ"ל.

ועל־כן אם לא אמר טל - אין מחזירין אותו, כי טל אינו נעצר (תענית ג.), כי זה נעשה על כל פנים, כי מכל הלמודים נעשה על כל פנים 'טל' כנ"ל. אבל אם לא אמר גשם - מחזירין אותו, כי הגשמים יכולין להיות נעצרין, חס ושלום, כשאין הלמוד כהגן, ואינו בבחינת אמונה שיעלה להשכינה כנ"ל, ועל־כן מחמת שהוא נעצר לפעמים ואינו נעשה על כל פנים, על־כן צריך להזכירו כדי לעוררו, כמו שפרשו רבותינו ז"ל.

ועל־כן אומרים טל וגשם בברכה שניה, כי אז נעשה הימין והשמאל של השכינה, כמובא (פרי עץ חיים עמידה פ"ה) - ואז יכולין להמשיך טל וגשם שנעשה מהלמוד התורה שיש בהם גם כן ימין ושמאל כנ"ל.

ועל־ כן מתחילין לומר 'גשם' בשמיני עצרת, כי אז מתועדין יחד עם השכינה, כמו שאמרו (שיר השירים רבה ז, ב): 'בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם', וכמובא בספרים (עין רש"י ויקרא כג, לו).

ובמוסף של יום־טוב הראשון של פסח מתחילין לומר 'טל', כי בליל הראשון של פסח הוא מחין דגדלות, ואחר־כך חוזרין לקטנות המחין, בחינת ספירה שמתחילין למנות ולטהר, כי מתחלה הרימן שלא כסדר, ואחר־כך חזרו לילך כסדר, כמובא בספרים (פרי־עץ־חיים ספירת־העמר פרק א), ועל־כן במנחה של יום־טוב הראשון, שאז מתחיל להתעורר בחינת הלילה השניה של פסח שאז הוא בחינת התרחקות, ועל־כן מתחילין אז 'טל' כנ"ל, כי כן נפסק הדין בשלחן ערוך (ארח חיים סימן קיד, א): 'ואין פוסקין גשם עד המנחה', רק שבמוסף מודיע השליח צבור בתפלתו שבקול רם שלא לומר גשם עוד כי אם טל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ערובין סה:): 'לא איברי ליליא אלא לשינתא', וזה קאי על הקיץ, ואז עקר למוד התורה ביום, על־כן צריך בלילה דיקא לישן, כדי לקבל ולשאב מהאויר, לקבל התורות שנתפזרו לשם.

הלכות תפלה הלכה ב' - נכלל בהלכות קריאת־שמע הלכה ב.