# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/63/1/

והכלל, כי עקר החיות הוא התורה, "כי הם חיינו וארך ימינו" וכו', עין שם, אך בודאי אי אפשר להיות עוסק בתורה לבד תמיד בלי הפסק רגע וכו', כי בהכרח לבטל לפעמים קצת בשביל פרנסה וצרכי הגוף וכו', ואם כן במה מחיין עצמן בשעת הבטול, מאחר שבאמת אין שום חיות כי אם התורה לבד? אך בשעת הבטול של תורה מחמת הכרח, אז מחיין עצמן על־ידי הצדיק הגדול האמת, שהוא גם כן לפעמים איש פשוט בעת שבטל מדברי תורה, והוא מחיה עצמו מהדרך של ארץ־ישראל וכו', כי בעת שבטלין מדברי תורה, אז הצדיק מחיה עצמו מבחינת ההנהגה שהיה קדם מתן תורה, שאז היה העולם מתקים בחסדו לבד (פסחים קיח.), בחינת (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה", וזה בחינת 'אוצר מתנת חנם', ואז היה התורה נעלמת בכל דבר שבעולם, בבחינת דרך ארץ שקדם לתורה. כי כל דבר נברא בעשרה מאמרות, ועשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שהם נעלמין ומלבשין בכל דבר שבעולם. וקדם מתן תורה - שלא היה עדין התורה בעולם, אז היה העולם מתקים רק על־ידי חסד חנם, בחינת מתנת חנם, שזה בחינת התורה הנעלמת שהיתה נעלמת אז בכל דבר שבעולם שנברא בעשרה מאמרות, שבהם נעלמין עשרת הדברות וכו'.

וזה בחינת הדרך לארץ ישראל. כי עקר קדשת ארץ־ישראל על־ידי העשרה מאמרות, בחינת (תהלים קיא, ו): "כח מעשיו הגיד לעמו" וכו', כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית א, א) "בראשית ברא": 'לא היה צריך להתחיל את התורה' וכו'.

על־כן בקש משה לכנס לארץ־ישראל על־ידי בחינת מתנת חנם, שהוא בחינת עשרה מאמרות שבהם נעלם התורה, שעל־ידי־זה היה מתקים העולם קדם מתן תורה וכו'. וזהו "ואתחנן" וכו' וכו', עין שם כל זה היטב היטב.