# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/64/11/

וביותר נתעו ונבוכו אותה המדינה של עשירות, שנפלו לתאות ממון כל־כך, עד שכל החשיבות והגדלה והכבוד שלהם הכל היה כפי רבוי הממון שיש לו וכו', ומי שיש לו ממון מעט היה נחשב אצלם לחיה או לעוף וכו', והיה להם כוכבים ומזלות ומלאכים, עד שבאו לידי עבודה־זרה ממש, שעשו לעצמן את הבעלי ממון הרבה לאלהים אחרים, והקריבו להם קרבנות וכו', ככל המבאר שם במעשה הנ"ל.

ומבאר שם, שמכל התאוות יכולין להוציא אבל לא מתאות ממון, כי אם על־ידי הדרך שיש להגבור וכו'. כי זה הטעות והמבוכה של הכת והמדינה שבחרו בתאות ממון, זה הטעות גדול יותר מכל מיני טעיות של כל הכתות הרעות הנ"ל. כי מחמת שהממון המכרח הוא הכרח גדול להאדם, על־כן שם מתגבר הטעות והמבוכה ביותר, עד שנדמה להם שהממון עקר התכלית, חס ושלום, ושצריכין לבלות כל ימיו על זה, כאשר מצוי ברב העולם, רחמנא לצלן. אשר באמת הוא בהפך ממש, כי באמת עקר הפרנסה הוא רק מהשם־יתברך לבד, כמו שכתוב (תהלים עה, ז-ח): "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שפט" וכו', וצריכין למעט בעסק ולעסק בתורה (אבות ד, י), ולבטח בה' שיצליחו במעט העסק שעוסק, ויזמין לו פרנסתו בסבה קלה, ויהיה לו אמונה שלמה בהשם־יתברך שהכל ממנו יתברך לבד.