# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/64/15/

ועל־כן בתחלת התפלה אומרים פרשת הקרבנות שנחשב כאלו הקרבנו הקרבנות. כי עקר שבירת ובטול תאות ממון הוא על־ידי קרבנות, כי הקרבנות שמקריבין הם נקראין בחינת 'מאכלין דמלכא', כמבאר בזהר הקדוש (צו לג:). וזה בחינת המאכלים המבארים בהמעשה הנ"ל, שעל־ידם עקר התקון של הכת שנפלו לתאות ממון, כמבאר שם, שמכל התאוות אפשר להוציא, אבל מתאות ממון אי אפשר להוציא כי אם על־ידי אלו המאכלים המבארים שם, שהוליך אותם עד שהגיע להם הריח של אלו המאכלים ונתאוו להם מאד וכו', ואחר־כך כשנתן להם מאלו המאכלים אז ראו מאוס סרחון תאות ממון עד שמאסו בחייהם, וברחו וקברו את עצמן בחפירות וקברים מחמת בושה וכו', עין שם. ואלו המאכלים הם בחינת קרבנות שעקרם בחינת הריח, בחינת (ויקרא א, ט): "אשה ריח ניחח לה'", והם נקראים 'מאכלין דמלכא' כנ"ל.

כי מבאר בכונות פרשת התמיד (שער הכונות דרוש ג), שעל־ידי הקרבנות נכנע העבודה־זרה, וזהו בחינת (במדבר כח, ב): "צו את בני ישראל" - 'אין צו אלא עבודה־זרה וכו'' (סנהדרין נו:), עין שם. הינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה־זרה של תאות ממון שהוא עקר העבודה־זרה, כי כל העבודות זרות הם בממון כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (ויקרא ו, ב): "צו את אהרן" וכו' הנאמר בפרשת העולה: 'אין צו אלא זרוז, מיד ולדורות, ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס' (תורת כהנים), הינו כנ"ל, כי הקרבנות הם חסרון כיס, שזהו בחינת שבירת תאות ממון, על־ידי שמחסרים ממונם ב שביל השם־יתברך שקונים קרבנות מממונם, שזהו עקר שבירת תאות ממון כשמוציאין הממון על דבר שבקדשה, כמבאר בהתורה 'צוית צדק' הנ"ל. וזה: "צו" וכו' - 'ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס', שהוא בחינת שבירת תאות ממון שזוכין על־ידי הקרבנות שהם נדבת לב, בחינת צדקה. כי על שבירת תאות ממון, בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדשה, צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד, כי להוציא מתאות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל. נמצא ש'צו' הנאמר בקרבנות, מרמז על שבירת תאות ממון, שזהו בחינת 'אין צו אלא זרוז, ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס' כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת 'אין צו אלא עבודה־זרה', כי שבירת תאות ממון הוא בטול העבודה־זרה, כי כל העבודות זרות הם בתאות ממון כנ"ל.