# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/64/17/

וזה בחינת הקרבן פסח ש'אינו נאכל אלא צלי' (זבחים נו:), שהוא סיום פרשיות ומשניות הקרבנות שאומרים בבקר בשעת התפלה. כי צלי ריחו נודף, כדי להכניע ביותר עבודה־זרה של הממון, שהכנעתה על־ידי הריח של המאכלים הנ"ל, שהם בחינת מאכלין דקרבנין כנ"ל. וגם צלי שולט בו האש ביותר, כי עקר הכנעת העבודה־זרה שהוא תאות ממון, הוא על־ידי האש המבאר בהמעשה הנ"ל, וכמבאר בכונות (דרוש תפלת השחר דרוש ג'; זהר פקודי רלז.) שהעבודה־זרה הם קלפות קשות מאד, שאי אפשר לבערם כי אם על־ידי האש, ועל־כן הקרבן פסח הוא צלי־ אש דיקא.

כי הקרבן פסח הוא עקר שבירת תאות ממון שהוא העבודה־זרה. כי קרבן פסח נצטוו ישראל ביציאתן ממצרים, ועקר יציאת מצרים הוא בחינת שבירת תאות ממון ולזכות לתקון העשירות דקדשה, בחינת (בראשית טו, יד): "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", כי מצרים מלאה גלולים ועבודה־זרה, שזהו בחינת תאות ממון, ששם כל העבודות זרות כנ"ל. וכן מבאר בסוף המעשה הנ"ל, שמצרים היא המדינה שסברו בעלי תאות ממון שהם כלם אלהות מרבוי הממון שלהם, עד שאמרו שהם כלם אלהות ונוסעים עם מלאכים, שהסוסים שלהם הם מלאכים מחמת שמצפין בעשירות גדול, עין שם מה שכתוב שכל המעשה נוראה מרמזת בישעיה קפיטל ל"א: "הוי הירדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו" וכו', עין שם. נמצא, שמצרים הוא עקר בחינת העבודה־זרה של תאות ממון. וזה עקר בחינת יציאת מצרים, בחינת שבירת תאות ממון, וכן מבאר בהתורה 'תקעו־א' בלקוטי תנינא (באות ה') שפסח הוא תקון תאות ממון, וזהו בחינת הקרבן־פסח שהוא צלי־ אש וכנ"ל.

כי הקרבן־פסח היה מן הצאן, שזה היה העבודה־זרה של מצרים, שבשביל זה נצטוינו להביא הקרבן־ פסח מן הצאן, כדי להכניע ולשבר העבודה־זרה שלהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה טז, ג). כי המצרים שהיו שקועים בעבודה־זרה שהוא תאות ממון היו עובדים לצאן שהוא בחינת העשירות, כמו שכתוב (דברים ז, יג): "ועשתרות צאנך" - 'שמעשרות את בעליהן' (חלין פד:), על־כן נמשכו בטעיות שלהם עד שעשו הצאן שהוא בחינת עשירות לעבודה־זרה ממש. ועל־כן נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן, כדי להכניע העבודה־זרה זאת של ממון ועשירות.

וזהו בחינת שני כבשים של התמידים בכל יום שהם מן הצאן, כדי לשבר ולבטל בכל יום ויום תקף הקלפה והעבודה־זרה של ממון והעשירות, שצריכין להקריב שני תמידין מן הצאן בכל יום ערב ובקר, כדי לשבר עבודה־זרה זאת של ממון, שקשה מאד לשברה כי אם על־ידי המאכלים הנ"ל שהם בחינת קרבנות כנ"ל.

ובשביל זה היו יעקב אבינו והאבות רועי צאן, כדי לברר העשירות מן הקלפה, כדי להכניע תאות ממון שהוא בחינת העבודה־זרה של מצרים שהיו צאן כנ"ל. ועל־כן זכה יעקב על־ידי־זה לעשירות דקדשה, כי זכה להכניע העבודה־זרה זאת של ממון, שעל־ידי־זה דיקא זוכין לעשירות אמתי דקדשה כנ"ל.

וזה שמבאר בפרשה של כניסתן למצרים, שאמר להם יוסף שיאמרו שהם רועי צאן, "כי תועבת מצרים כל רעי צאן" (בראשית מו, לד), כי כל עקר כניסתן למצרים היה להכניע ולשבר תאות הממון והעשירות, שהוא בחינת 'צאן - שמעשרות את בעליהן', וכנ"ל.