# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/976/64/4/

וכן כת האחרת שטעו בסברותיהם הרעות, ואמרו, שעקר התכלית הוא רציחה, והיה להם סברות והוכחות רבות על זה. ובאמת, אף־על־פי שלכאורה רחוק להאמין שימצאו אנשים כאלה שיהיה להם סברות שרציחה היא מצוה, אבל באמת יש טעותים כאלה בעולם, עד שיכולין לטעות גם בזה. כי יש סברות רעות כאלה שיוכלו לטעות על־ידם לומר שרציחה היא מצוה, כאשר כבר שמעתי מפי רבנו ז"ל קדם שספר מעשה זאת, שאמר, שיש שהיה אצלם סברות והוכחות שרציחה היא מצוה, וכפי הנראה מדבריו היה שראה כתוב באיזה ספר, שנמצאו והיו אנשים כאלה שאמרו שרציחה היא מצוה, והיה להם סברות רבות על זה.

וגם זה הטעות נמשך מנפילת נצוצות מגבורה דקדשה, כי בקדשה יש כעס ונקמה שהיא מצוה גדולה, כמו שכתוב (נחום א, ב): "אל קנוא ונקם ה'", שזהו בחינת ארבע מיתות בית דין ושלשים ותשע מלקות, שמצוה על הבית דין לדון בם את מי שנתחיב בהם, והוא תקון העולמות מאד. כי על־ידי מצות ארבע מיתות בית דין מיחדין ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא וארבע אותיות שם אדני וכו', ושאר יחודים גדולים ותקונים עליונים נוראים שנעשו על־ידם. ואצלם נפלה זאת המדה, עד שבאו לידי כעס ורציחה ממש, והפכו דברי אלקים חיים על־ידי תאו‍תיהם הרעות, ונטו מסברא לסברא, עד שנשתגעו ואמרו שרציחה מצוה היא, והיא התכלית.